מבחנים

כאמור הגשתי מועמדות לתפקיד החדש בהתלבטויות לא קטנות. אבל ברגע שעשיתי את ההחלטה לגשת למכרז, החלטתי לעשות כמיטב יכולתי להצליח. 

אני יודעת שאחת המתחרות שלי על התפקיד היא מישהי שעובדת יחד איתי בקלבו"ש, ושוחחנו על כך. 

שתינו קצת אמביוולנטיות לגבי התפקיד, היא מסיבותיה ואני מסיבותי. 

אני בעלת כישורים קצת יותר מתאימים, יש לי שני תארים, קורס מקצועי רלוונטי וניסיון רב שנים, אבל היא עובדת יותר זמן ויותר שעות במקום עצמו ולכן יותר מנוסה ממני.

ברור לי שאנחנו לא היחידות שמתחרות על התפקיד ואחת הסיבות ששתינו החלטנו לגשת היא כדי להגדיל את הסיכוי שלא תכנס מישהי חדשה, גורם לא מוכר, לצוות המאד מוכר שלנו.

אנחנו עובדות טוב יחד ואוהבות את הצוות המאד ספציפי שלנו. שתינו נחיה בשלום עם העובדה שהשניה היא זו שזכתה התפקיד.

מצד שני, אם יש פייבוריטית של המערכת, כמו שאנחנו חושדות, לא יעזור לנו שום דבר. זו בעצם היתה הסיבה שבגללה לא ניגשתי עד היום למכרזים. האמנתי שבמערכת בוחרת מראש את הזוכים בתפקידים. הלוואי שאתבדה. 

יום או יומיים אחרי שהגשתי מועמדות קיבלתי שיחת טלפון ממש"א ובשיחה אמרו לי שכל מועמד/ת עובדים מבחנים דרך מכון המיועד למבחנים כאלו. המבחנים יערכו בבית מול מחשב ויארכו 6-7 שעות, ובהם גם דינמיקה קבוצתית ושיחה אישית עם פסיכולוג. 

כבוגרת אי אלו דינמיקות קבוצתיות, די רציתי למות כששמעתי שזה מה שמחכה לי, אבל נשמתי עמוק וקיוויתי לטוב. כל מי שחווה את האירוע המכונן שנקרא דינמיקה קבוצתית יודע על מה אני מדברת.. מדובר באירוע שבו כל אחד מנסה להתבלט ולהוכיח שהוא הטוב ביותר והמתאים ביותר במשימות משמימות והזויות, תוך נסיון נואש להבין מה המנחה רוצה והאם אני מצליחה. 

בערב שלפני חיברתי את המחשב הישן לחשמל, עדכנתי את הזום, חיברתי עכבר חדש למחשב והבטחתי שהקישור שקיבלתי עובד.

באותו יום גם נודע לי שהאויר החם לא התקבלה לנהל את קלבו"ש, למרבה השמחה, ומי שהתקבלה זו מי שקיוויתי שתתקבל, וכשהתקשרתי לברך אותה שאלתי אותה על המבחנים, כי היא עברה אותם לפני כמה שבועות. היא אמרה לי שמילא הדינמיקה הקבוצתית, אבל שהמבחנים קשים. היא נתנה לי כל מיני טיפים קטנים שלפי דעתה עזרו לה להתנהל ולעבור את היום. 

חשבתי שלפחות בשבילי הדינמיקה תהיה קשה יותר מאשר המבחנים, אבל התכוננתי לפי ההמלצות שלה לישיבה נוחה, לשתיה ואוכל לפני התחלת האירוע כולו. נערכתי לכך שאצטרך לתזמן את המבחנים כך שאתפנה לראיון שיהיה ביניהם ולכך שיהיה לי זמן לאכול, לשתות ולקום למתוח רגליים מידי פעם. 

בבוקר התחברתי, ולאחר שני ניסיונות הצלחתי והצטרפתי לקבוצה קטנה של נבחנים. 

מסתבר שאלה נבחנים מכל האיזור לתפקידים שונים ואף לא אחד/ת מהם קשורים לתפקיד שלי. זה הוריד מיידית את המתח והתחרותיות. 

כמובן שקיבלנו משימות קבוצתיות והיינו צריכים לעבוד עליהן יחד, אבל האווירה היתה נעימה ושיתוף הפעולה היה משמעותית יעיל והרבה פחות תחרותי ממה שחשבתי שיהיה. 

בתרגיל הראשון היינו צריכים לבחור מועמדים מתוך רשימה שקיבלנו, לדרג למי הכי מגיע פרס וקידום ואז לקבל החלטה משותפת. כמעט הצלחנו להשלים את המשימה, וכשהמנחה שאלה למה לא הצלחנו עד הסוף, עניתי לה - רק בגלל קוצר הזמן, אני מאמינה שבעוד 2-3 דקות היינו מגיעים להסכמה, וכולם הסכימו. 

במשימה השניה התבקשנו לבנות תוכנית כלשהי במימון כספי גבוה ולהציג לקבוצה, אחר כך המנחה ביקשה שנבחר את אחת ההצעות פה אחד.

פה לקחתי פיקוד, הצעתי לרשום בצורה מסודרת את ההצעה של כל אחד, חלק. כתבו יותר מהצעה אחת, אז ביקשתי שיציגו את ההצעה הכי טובה שלהם, אחר כך הקראתי את ההצעות כולן והצעתי שכל אחד מאיתנו יגיד איזו הצעה שאינה שלו הוא בוחר. 

המחשבה שלי היתה שאם נתחיל להתווכח למי יש הצעה יותר טובה לא נגיע לשום מקום.

וכך בתוך כמה דקות הצלחנו להסכים ובחרנו את אחת ההצעות שכללה חלקים מההצעות של רובנו, כך שכולנו הרגשנו שבחרנו טוב. סיימנו לפני תום הזמן הקצוב.

המשתתפים ציינו שההצעה שלי להמליץ על הצעה של מישהו אחר היתה הצעה טובה שמנעה ויכוחים והביאה אותנו לבחור בהצעה שכולנו הסכמנו עליה. 

המנחה סיכמה את הדינמיקה ואמרה שתערוך ראיון אישי עם כל אחד בשעה שנקבה עבורו ושבנתיים נתחיל לעשות את המבחנים. 

המבחנים היו סיוט. 

אין לי מילה אחרת. הם נמשכו כמו נצח, והיו מתישים ומייגעים ברמות אחרות.

באמצע היה הראיון האישי, שקשה לי לדעת איך היה ואיזה רושם השארתי, כי המראיינת היתה חביבה ולא ממש הסגירה כלום.

אחרי הראיון המשכתי לעשות את המבחנים, מבחן אחרי מבחן, חלק מהם תחומים בזמן עם שעון שסופר לאחור, חלק ללא שעון וללא ידיעה מתי יסתיימו, וכולם כולם עם המון חזרתיות מעייפת. ולא היתה שום אינדיקציה לגבי ההתקדמות ומתי יסתיימו המבחנים. זה היה חלק מהרעיון ומהמבחן כנראה, כי מראש אמרו לנו שהמבחנים אורכים בין שלוש לחמש שעות שזו הערכת זמן מאד לא מדויקת. 

בסוף זה נגמר ובשלב זה כבר לא היה אכפת לי אם עברתי בצורה טובה או לא. הראש כאב לי ורציתי הביתה, למרות שהייתי בבית. 

השלב הבא הוא ראיון מול ועדה שכוללת את המנהלת הבכירה שאני לא ממש מכירה כי היא חדשה יחסית, מנהלת מש"א ונציג מהועד.

לפחות אחרי הועדה התשובות ינתנו באותו היום.

וזה בטח יקח עוד שבוע שבועיים עד שיזמנו את המעמדות לועדה. 

החיים מרגשים, מה יש להגיד.

במקרה הכי גרוע אני אשאר איפה שאני עובדת כרגע ואוהבת מאד.

לפחות אני מקווה שזה המקרה הגרוע ולא שהמקרה הגרוע יהיה שאזכה בעבודה.

סיתווניות (כמו שתיקנה אותי צופה מהצד, ובצדק) פורחות והרקפות בדרך.