אני יכולה להתחיל לסכם את הניתוח כאירוע קשוח למדי, הרבה יותר ממה שחשבתי לפני. לא שהזיהום והטיפול האנטיביוטי עזרו להחלמה, רק עכשיו אני מתחילה לחזור לעצמי בחלק מהתפקודים והתחושות.
שבועיים אחרי סיום האנטיביוטיקה, מערכת העיכול שלי כמעט כמעט חזרה לעצמה. אם בהתחלה היו שלשולים אחר כך היה ממש קשה וכואב. הלשון שלי היתה בהתחלה לבנה לגמרי, אחר כך התחילה להוריד לאט לאט, אבל במקומות שבהם השכבה הלבנה היתה עבה, הלשון היתה כמו פצועה, עם כתמים אדומים של רירית לא תקינה. עם חלוף הימים זה הלך והחלים, ואני מניחה שכל מערכת העיכול שלי היתה במצב דומה, כי כל הזמן כאבה לי הבטן.
הבטן עצמה נפוחה וגדולה יותר מכפי שהיתה לפני הניתוח, למרות שירדתי שישה קילו ולא עליתי אותם חזרה.
כמו כן נשארו עוד תפרים שאמורים להתמוסס לבדם, אך עדיין לא טרחו לעשות את זה.
שני הדברים האלה הציקו לי ולא היה לי את מי לשאול, עד שמצאתי קבוצת תמיכה ושיתוף אמריקאית למנותחות כריתת רחם כמוני והתחלתי לשאול שם הכל.
איזו הקלה, לשמוע שאני לא לבד, שיש עוד נשים בעולם שחוות את מה שאני חווה ומנרמלות את ההרגשה.
אי אפשר ללכת לרופא על כל שאלה כזו ודווקא חוויות השיתוף חשובות בעיני יותר מכל מה שרופא אומר.
אני גם לומדת מה ממליצים רופאים בארצות הברית מבחינת החלמה וכמה חופש מומלץ לקחת.
לי היתה כוונה לחזור אחרי שלושה שבועות שבסוף התמשכו לחודש בגלל הזיהום, אבל יש נשים שלא הצליחו לחזור לעבודה גם אחרי שלושה חודשים. ויש כאלה שחזרו מוקדם יותר ומדווחות על התחושות שלהן, שזה זהב טהור, כי מי תלך לרופא ותגיד לו שכשהיא יושבת בכסא המשרדי, לא נוח לה בצד שמאל אחרי חצי שעה. או שמאז הניתוח יש לה אי נוחות קבועה בשלפוחית השתן או ששנה אחרי הניתוח עשתה קולונוסקופיה ואמרו לה שהמעי שלה מפותל ושזו תופעת לוואי מוכרת וידועה של כריתת רחם....
אז חזרתי לעבודה ואני שמחה על כך מאד.
אמנם אני חוזרת מותשת לחלוטין וכל הגוף כואב לי ברמות, אבל היתרון של לא להיות עסוקה בעצמי כל היום, עולה על כל חסרון.
בימים של עייפות קשה, אני מקצרת את הטיול עם הכלבים ופשוט נחה בבית על הכורסא או במיטה.
יש לי מנקה שמנקה פה פעם בשבוע. בעקרון שבוע הבא זו פעם אחרונה שאצטרך אותה. היא ממש רוצה להמשיך, אבל אני לא בטוחה לגבי זה. יכול להיות שאעשה ניסיון שהניקיון יהיה פעם בשבועיים, וככה שבוע אני אנקה ושבוע היא.
עד היום לא הצלחתי לסבול שמישהי נכנסת לי הביתה, אבל אולי אצליח להבליג.
כשהיא ניקתה אתמול, חזרתי הביתה וגיליתי שאכלה שתי בננות. לא היה אכפת לי מהבננות, אבל התחושה שהיא מרגישה בבית ואוכלת פירות....טיפה פחות. אה כן, היא גם העירה לי שחלב הסויה שיש במקרר כנראה מקולקל.
אני עוד צריכה לחשוב על זה.
בשבוע שעבר הייתי בביקורת בבית חולים.
הרופא המנתח המהולל לא היה , אלא הסגן שלו. הוא גם זה שקיבל אותי בפעם הראשונה.
הוא בדק את תשובת הבדיקה הפתולוגית ואמר לי שהיא תקינה, כל הנגעים שמצאו היו טרום סרטניים ולכן אני משוחררת מהמשך מעקב של המרפאה האונקוגניקולוגית והמעקב השגרתי ימשיך להיות אצל רופא/ת הנשים המטפל/ת.
האמת שידעתי את זה כי בדקתי בעצמי ברגע שחזרתי לעבודה והיתה לי גישה לתיק הרפואי. אבל רציתי לשמוע את זה באופן רשמי.
אחרי שהוא סיים לדבר, אמרתי לו שאני רוצה להגיד משהו. אמרתי לו שעד כמה שהחוויה הניתוחית והאשפוז שאחריה היו לא קלות, החלק הקשה ביותר היתה התחושה שלא מקשיבים לי ולא שומעים אותי. הסברתי לו עם דוגמאות ומראי מקום, והוא, לשמחתי שתק והקשיב ואמר תודה שהערתי והארתי.
לא יודעת כמה זה ישנה משהו, אבל לפחות הורדתי מהלב.
לאחיות במחלקה ולצוות מיון הנשים הבאתי שוקולדים משוכללים עם מכתב תודה על הטיפול.
במיון זו היתה הצלחה גדולה, כי ליד הדלפק עמדו האחות האחראית והרופא מנהל המיון וכך יכולתי לשבח באוזניהם את הצוות המקצועי הקשוב והנעים שלהם. שניהם התמוגגו ואני שמחתי, כי כשמגיע, מגיע.
במחלקה לא ראיתי אחיות ליד הדלפק, אז מסרתי למזכירה שתעביר לשאר.
הגמל מתחיל להתאושש גם הוא מהמצוקה שהיה שרוי בה כל החודש הזה.
הוא אומר שהוא בקושי זוכר משהו מהחודש הזה, שהנסיעות לבית חולים זכורות לו כאילו קרו בחלום.
הוא היה הראשון ששלחתי לו הודעה כשיצאתי מהביקורת והוא התרגש יותר ממני, למרות שאמרתי לו מה היתה התוצאה של הפתולוגיה כשקיבלתי אותה... הוא עדיין רצה אישור של רופא.
ביום כיפור הוא צם, בגללי או בשבילי. והוא רוצה לדעת כל יום שאני בסדר.
הוא אפילו אמר שהוא רוצה שנחגוג את ההחלמה שלי באיזו מסעדה או שאזמין אותו לארוחת שישי עם הבנות וכולם, וזה באמת לא משהו שגרתי אצלו.
האמצעית ואני החלטנו לקרוא יותר. אני מרגישה שאיבדתי את היכולת להתרכז ולקרוא לחלוטין וקבוצת קריאה כזו עוזרת מאד להתמיד ולחדש את העניין. הלוואי שאחזור ליהנות מספרים כמו פעם!
 |
| האמצעית ואני מעודדות זו את זו לקרוא כל ערב. מי שקוראת שולחת לשניה צילום של הספר וזה נותן דחיפה לקריאה. אני קוראת כל ערב כחצי שעה ומקווה להתמיד. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה