וואו, כמה זמן לא כתבתי...
החיים ממהרים להם ואני לא מוצאת זמן לכתוב. בדרך כלל כשאני מסיימת את עניני היום, סביב שבע-שמונה בערב, אני מותשת כל כך, שאני פשוט נכנסת למיטה ובוהה במסך הטלפון עד שאני נעשית מנומנמת.
כאילו אין לי כוחות לכלום, אפילו לא לכתוב, או לקרוא.
בינתיים תכניות הטיסה לחו'ל עם הגמל מתקדמות בעצלתיים. כלומר החלטנו שהשבוע חייבים להחליט כי הוא סוף סוף עובד וחייב לסגור תאריכים כדי לעדכן בעבודה. שזה יפה בסך הכל, בסוף זה יקרה, אני מאמינה.
אני מחפשת דילים למזרח אירופה בינואר, מה שהולך להיות קר, אבל בסדר, נסתדר עם זה. בסך הכל מדובר בשלושה-ארבעה ימים, לא יותר. החיפוש הוא במכוון למקומות שהם לא רחוקים ולא יקרים. אף אחד מאיתנו לא שוחה בכסף, ועדיף חופשה בגובה העיניים ובעומק הנכון של הכיס.
הוא, שצריך תכניות מובנות לכל דקה ביום כבר מתחיל לחשוב מה נעשה בכל רגע נתון בחופש, סבבה, אני זורמת. לי זה פחות חשוב, מבחינתי אפשר לקום בבוקר ולתכנן על ארוחת בוקר מה רוצים לעשות היום, או להחליט שרוצים לעשות דברים מסוימים ולהתגמש סביבם.
בנסיעה שלי עם הבנות לבולגריה, ידענו שאנחנו רוצות ללכת לבילוי בספא, למעיינות חמים וליום טיול ברכב שכור, בכל שאר הזמן זרמנו לפי מה שהתחשק באותו רגע (ובילינו כמעט יום שלם בבית חולים כשנכנס לי גוף זר לעין).
בסופו של דבר הזיכרונות הכי טובים שלי מבולגריה הם הספא והמסעדות האקראיות שבהן אכלנו ושתינו. והעובדה שעשינו מה שהתחשק לנו, כמו שצריך בחופש.
הוא מתחיל סוף סוף טיפול בטסטוסטרון, עברו רק כמעט ארבע שנים מאז שדיברנו על זה לראשונה. ומה ששכנע אותו בסופו של דבר היה השבר בירך והגילוי שבא בעקבותיו שהוא סובל מאוסטאופורוזיס קשה ביותר, שהוא תולדה של מחסור בטסטוסטרון, בין השאר. רק השבר בירך הזיז אותו ממש לטפל בדברים.
עכשיו הוא אומר שהוא מתגעגע להרגיש גבר. הוא תוהה איזה שינויים יקרו בגוף שלו ומחכה לזה בקוצר רוח. גם אני מחכה לזה, אבל לא בקוצר רוח, עבר כבר כל כך הרבה זמן שאני כבר נזהרת מלהתרגש או לצפות למשהו. מקווה בשבילו שבאמת זה יעשה לו טוב.
אני מתכננת גם לטוס לחו'ל עם יוגה, כי בדיוק עברו עשר שנים מהטיסה שלנו לאיטליה, אבל צריך לראות איפה אני מכניסה את זה, בין הטיסה עם הגמל, לבין הלידה המתוכננת של הגדולה.
הגדולה אמורה ללדת באפריל, אז כנראה שהטיסה עם יוגה תדחה לאחר כך.
בנתיים אני נוסעת פעם בשבוע לשמור על כוכי אחר הצהריים. שני ההורים שלה עובדים עד מאוחר מרבית השבוע והם נעזרים בי ובמטפלת ואולי אולי גם באמא שלו, הסבתא השניה. בנתיים זה נעשה רק כשאין ברירה, אבל אולי היא תתחיל לשמור עליה שעה- שעה וחצי בשבוע באופן קבוע. הלוואי.
כוכי קשורה אלי מאד ואוהבת אותי בלי פרופורציה לעובדה שאנחנו מתראות פעם-פעמיים בשבוע בסך הכל.
היא פעוטה מאד פעלתנית, היפרית כמו ההורים שלה. אין לה רגע של עצירה כשהיא ערה, היא כל הזמן הולכת מפה לשם ומשם לפה, פותחת, מזיזה, בודקת, משחקת, רוקדת, חוקרת מקשקשת ומדברת.
היא מאד אןהבת מוזיקה ואוהבת לרקוד כשהיא שומעת מוזיקה. יש לה מוטוריקה עדינה מצויינת, חריגה לגילה, והיא שודדת לא קטנה, מוכנה לטפס על כל דבר ולנסות להגיע לכל דבר.
מצד שני היא חוששת ממקומות שהיא לא מכירה ואנשים לא מוכרים, ואז היא מבקשת שניקח אותה על הידיים.
בשבת האחרונה הגדולה באה עם כוכי לשבת אצל סבתא. כלומר אצלי.
רציתי לאפשר לגדולה מנוחה, רגע להרים רגליים ולא לעשות כלום,אז לקחתי את כוכי לטיול במקומות שעוד לא ראתה. הלכנו לעדר העיזים שמישהו מגדל והיא חששה בהתחלה, אבל אחר כך התגלגלה מצחוק כשראתה איך העיזים אוכלות עלים שהגשנו להן. היא כזאת נהדרת, מבינה הכל, ומנסה להביע את עצמה במיטב במילים שיש לה. עכשיו אני חוששת, חשש אדיוטי לגמרי, כנראה, שיוספה, שאמורה להוולד באפריל, לא תהיה מוצלחת כמוה. היה אפשר לחשוב שאבין, אחרי שלוש ילדות, שאוהבים אותן, כל אחת אחרת, אבל לא פחות. ובכל זאת זו נכדה ראשונה, והחששות חוזרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה