בקושי זכרתי שהיא קורית, מתחלפת. בטח לא חגגתי. הלכתי לישון ממש מוקדם, גמורה מעייפות מטורפת אחרי ערב שבו הבנות והחמים באו לארוחת ערב של שישי.
גם היום אני עייפה. בכלל אני עייפה בצורה קיצונית בימים האחרונים.
זה בטח קשור למתח הכולל בחיים שלי היום שמצידו בטח מעיר את הפיברומיאלגיה, כי הכל גם כואב ומותש כל הזמן.
הבנות שלי משתדלות לעזור בארוחות הערב האלה ומשתדלות להכין משהו אם הן פנויות.
אתמול הקטנה הכינה פאד תאי שיצא מהמם, והאמצעית הכינה עוגת גבינה מצויינת. הגדולה שעבר עליה לילה קשה עם כוכי, הגיעה טרוטת עיינים וביקשה מראש שיכינו לה דברים טעימים כי היה לה לילה קשה.
חלק מהמתחים נפתרים לאט לאט.
את הקורס סיימתי ביום חמישי. היה מבחן די מטופש שלמרות שלא נלחצתי ממנו, למדתי אליו לא מעט. עכשיו זה מרגיש מוזר שלא אצטרך לקום בחמש בבוקר בימי חמישי כדי לנסוע ללימודים ושאחזור בצהריים הביתה במקום בשש בערב, במקרה הטוב.
מחר אני אמורה להגיע למקום העבודה ולסדר אותו חזרה לעבודה, עם הפועלים של הקבלן שיזיזו את כל הדברים הכבדים, ומלבדם אני צריכה לדאוג למישהו שירכיב לי את הארונית מדפים החדשה ושאיש המחשבים יגיע בזמן ולהתחיל לקדם דברים שנתקעו בשלושה שבועות האחרונים, יש כמה דברים דחופים, כמה שנדחו ונדחו וכמה שהתפתחו תוך כדי בחוסר התחשבות נורא בעובדה המצערת שכמעט אין לי יכולת לעבוד ככה.
ומאחר ואני עוסקת בבני אדם, שום דבר לא יכול באמת להדחות ואת אף אחד לא מעניין שלי יש בעיה כי אין לי מקום עבודה וכולם רוצים יחס, אם לא פתרון מיידי, עכשיו. ואם לא עכשיו אז אתמול.
המזכירה שזרקה את עצמה לחלוטין בכל נושא השיפוץ כבר הודיעה לי שלא תוכל לבוא לעזור בסידור מחדש כי כואב לה הגב והיא לוקחת ארקוקסיה. נו טוב. אני כבר דיברתי עם האחראית שלה שתתחיל לחפש לה מחליפה, כי לא נראה לי שארצה להמשיך לעבוד איתה אחרי חוסר התפקוד שלה בתקופה הזאת שהשאיר לי אחריות בלעדיות על התחומים שלי וגם על אלה שלה. היא הגיעה לגיל פנסיה ויכול להיות שנמאס לה, שזה סבבה לגמרי, אבל אני רוצה לעבוד עם שותפים ולא להשאר לבד במערכה כל פעם מחדש.
התור של הגדולה לMRI עדיין לא נקבע, אמורים להתקשר אליה החודש לתאם, אלא אם פתאום יתפנה תור, היא ברשימת המתנה.
היינו אמורות לנסוע למנתח המיועד שלה לפני שבוע, אבל הוא נכנס לבידוד והנסיעה נדחתה למחר, שאז אני חייבת-בלי-יכולת-לדחות לטפל בחזרה למקום העבודה, אז היא תסע עם בן זוגה וכוכי כבר בגן, אז זה טיפה קל יותר. אני מקווה שיחזרו עם תשובות וידיעה קצת יותר ברורה איך יראו החיים שלה ושל כולנו בזמן הקרוב.
כוכי נכנסה לגן כי הגדולה מצאה עבודה והיתה מחוייבת לתאריך התחלה. היא קצת התבאסה להכניס את כוכי בגיל ארבעה וחצי חודשים למסגרת, אבל למרות שהתהליך מלווה ברגשות אשמה בלתי נמנעים ובגעגועים, מסתבר שהוא מוצלח מאד. כוכי ממש אוהבת את הגן ו"קופצת", מהידיים של הגדולה כשהן מגיעות בבוקר. בסרטונים ששולחות הגננות, רואים אותה עסוקה ושמחה, נואמת נאומים לאומה ומנהלת את העולם.
הקטנה עושה מחר מבחן כניסה למכינה לפני הלימודים שהיא רוצה ללמוד.
מצחיק, היא כבר בת יותר מעשרים, אבל עד היום לא באמת יצאה לעצמאות כמו אחיותיה שבשלב הזה כבר היו בצבא אם לא השתחררו ממנו והיו סופר אחראיות ועצמאיות ממנה.
איתה הכל מורכב יותר, גם בגלל הבעיה הבריאותית שלה וגם בגלל שהיא איכשהו התינוקת שלי והקשר ביננו קרוב מאד.
האמצעית אומרת שקשה לה עם הלימודים בזמן האחרון, אני לא יכולה כל כך לעזור לה כי היא לומדת כלכלה שזה תחום שאין לי שום גישה אליו או הבנה בו. מאחר והיא לקחה שלושה קורסים בסמסטר הזה, הצעתי לה להוריד לשני קורסים בסמסטר הבא, אבל היא לא רוצה, היא רוצה לגמור את התואר כמה שיותר מהר.
עקשנית, מעניין ממי ירשה את תכונת האופי הזאת...
ולמרות שעברו שלושה שבועות, לא שמעתי מהגמל מילה.
אז מה נאחל לשנה הקרובה? מה שאני מאחלת כל שנה, שתהיה טובה יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה