שני דברים

ביום ראשון נקרעתי בין שני מקומות.
הראשון בית חולים שבו היתה בתי הגדולה.
השני מרכז רפואי פרטי, בו היתה בתי הקטנה.

בבוקר הייתי עם הגדולה, ראיתי שהיא בסדר ושבן זוגה איתה ואז הלכתי לקטנה, שבן זוגה שלה, הביא אותה למרכז הרפואי לקראת הצהריים, והיה צריך ללכת.
היא עברה בדיקה בהרדמה ואני חיכיתי עד שתסיים ותצא בשלום.
זו כבר ההרדמה השישית שלה, ארבעה ניתוחים ועוד שתי בדיקות פולשניות, ואני כבר פוסט טראומתית.
הכל מפחיד ומלחיץ, הבדיקה, התוצאות, ההרדמה... והפעם התווספה גם העובדה שאחותה מאושפזת אף היא.
אלה היו ארבע שעות קשות ומורטות עצבים במיוחד.

בחמש אחר הצהריים היא כבר היתה אחרי וערה ויכולתי לקחת אותה הביתה.
הרופא שביצע את הבדיקה היה מרוצה מהתוצאות ואני יכולתי לנשום חלקית לרווחה ולמתוח קו מחיקה על האירוע.
הגדולה בנתיים היתה ללא שינוי והוחלט שאגיע אליה למחרת בבוקר.

כיוון שהיא אושפזה בגלל הריון עודף, לצורך זירוז ובמשך כל היום לא חל שינוי משמעותי, החלטנו כאמור, שאבוא בבוקר להחליף את בן הזוג שילך לנוח.
אבל אז היא שלחה לי הודעה בתשע וחצי בערב שירדו לה המים ושהיא מועברת מהמחלקה למיון יולדות, סיכמנו שתקרא לי אם ירידת המים תקדם את הלידה, והיא אכן התקשרה באחת עשרה וביקשה שאבוא למרות שעוד לא בדקו פתיחה.
עד שהגעתי השעה כבר היתה חצות, והיא הצטערה שקראה לי כי היתה פתיחה מזערית וחסרת משמעות.
נשארתי איתם עוד קצת וחזרתי הביתה.
עד שהגעתי כבר היה 2:00 בלילה ואני נכנסתי למיטה וניסיתי לישון.
הצלחתי לישון עד חמש וחצי שאז התקשרה הקטנה להגיד שהיא הקיאה ועכשיו היא בסדר...

התארגנתי, הוצאתי את הכלבים לטיול קצר ונסעתי שוב לבית חולים.
כשהגעתי התברר שהפתיחה מאד דומה למה שהיה בלילה, אולי טיפונת יותר. למרות שהיא התחילה לקבל פיטוצין לזירוז ואפידורל לשיכוך כאבים. היא בילתה את הלילה בג'קוזי שבחדר הלידה ובכאבים מכאבים שונים (או כמו שהיא אמרה, אמא, עכשיו אני מעריצה אותך שילדת בלי אפידורל)
כיוון שכך, וכיוון שבן הזוג שלה לא ישן בלילה בכלל, הצלחנו לשכנע אותו שיסע הביתה לישון קצת ושנקרא לו אם יקרה משהו מוקדם מהצפוי.
והצפוי היה לקראת אחר הצהריים בלבד, לפי מה שאמרה לו הרופאה בחדר הלידה.

הוא השתכנע ונסע בעשר וחצי  בבוקר הביתה.
אני נשארתי עם הגדולה, ישבתי איתה בחדר הלידה, מוצפת בזכרונות מהלידה שלה. שוחחנו הרבה והזמן עבר במהירות.
למרות האפידורל, כעבור שעה וקצת, היא אמרה שהיא מרגישה לחצים חזקים מאד כלפי מטה כאילו היא צריכה לשירותים.
מיד הלכתי לקרוא למילדת שתבוא לבדוק אותה, ואכן, היתה לה פתיחה של 9 ס"מ, והשעה היתה 12:00
מיד התקשרתי לקרוא לבן הזוג. המסכן הצליח לישון שעה ומיד עלה על האוטו וחזר לבית חולים.
עד שהוא הגיע, הגדולה הכריזה שהיא לא מוכנה ללדת בלעדיו. ולכן הפסיקו את הפיטוצין והצירים הלכו ונחלשו.

אחרי שהגיע ביקשנו שיחזירו את הפיטוצין כי הצירים, כאמור, נחלשו וכלנו כבר היינו בשלים לסיים את הלידה הזו.
היתה לי תחושה שהמיילדת, החביבה בסך הכל, לא ממש ששה ליילד, ומתה להעביר אותנו למשמרת הבאה, כי היא ממש לא המליצה לגדולה ללחוץ למרות שהיתה בפתיחה מלאה. בואי נחכה שהראש ירד עוד קצת, היא אמרה. 
ואכן כשהגיעה המשמרת הבאה, נכנסה המיילדת יחד עם מתלמדת בקורס מיילדות, והן אמרו - רוצה ללדת, יאללה, בואי נתחיל. וככה, בבת אחת, הכל התחיל לקרות.
המתלמדת המקסימה לקחה את ההובלה בלידה והדריכה את הגדולה מתי ואיך ללחוץ. היא היתה רגועה ונעימה, תומכת ובוטחת, השרתה תחושה של בטחון ושלווה.
אני עמדתי לצד המיטה, בן הזוג עמד לידי ולא רצה לראות ממש ממש הכל, הוא הסתפק בלהיות לידה.
עם כל ציר שבא, עזרתי לבתי להתרומם קצת עם הראש והכתפיים, ועזרתי לה עם הרגל השמאלית, שהיה לה קשה להזיז אותה ולהחזיק במקום בגלל האפידורל. עצרתי את הנשימה יחד איתה ואפילו לחצתי יחד איתה בהזדהות מלאה. 

היא היתה נהדרת, לחצה כמו שצריך ומתי שצריך, ולפתע אפשר היה לראות את התלתלים הכהים של ראש העוברית, היא המתינה ונשמה במהירות ולא לחצה בשלב הקריטי של יציאת הראש ואחר כך זה כבר היה עניין של שניות עד שהתינוקת, כבר לא עוברית, יצאה לאויר הקריר של חדר הלידה ופעתה בבכי תינוקי מרגש. היא נולדה בשעה 15:43.
היא נולדה ורודה ויפה, כמעט לא מעוכה. מהממת לחלוטין. הנכדה שלי.
הניחו אותה על בתי, האבא הטרי חתך את חבל הטבור ולקחו אותה להתלבש ואז, עד שיצאה השליה, יכולתי להחזיק את הנכדה שלי בידיים.
תקשיבו, עוד לא נולדה כזו תינוקת בעולם.
הרגשתי איך אני מוצפת באהבה, עולה על גדותי מהתרגשות ושמחה.
העברתי אותה לאבא שהחזיק אותה, הסתכל עליה ואמר לי, אני חושב שזו אהבה ממבט ראשון.
אחר כך העברנו אותה לבתי, האמא שלה, שהניקה אותה בחדר הלידה, ואני הייתי מוצפת מגאווה ואהבה לבת שלי שעשתה את זה וילדה בלידה כל כך יפה ומוצלחת.

מאז עברו כמעט יומיים.
התינוקת, הנכדה שלי, מדהימה ונפלאה וקסומה. היא הדבר הכי מתוק שנולד אי פעם לדעתי הבלתי משוחדת.
היא מאד דומה לבת שלי, רק קצת יפה יותר, והבת שלי היתה תינוקת יפה במיוחד (והיא אשה יפה מאד עד היום).
אני מתרגשת , מוצפת אושר ומאוהבת בה עד מעל לראש. לא ידעתי שאפשר לאהוב ככה מישהו שלא ילדתי בעצמי, אבל היא איכשהו המשך שלי וחלק ממני בדיוק כמו בנותי.

ואני מתפנה רגע לספר לכם את כל הסיפור.

רגעים אחרי הלידה, המגע הראשון בין האב לבתו.
הרגע הספציפי שבו הוא התאהב ללא תקנה.