ובנתיים

 אנחנו מחכים במתח לראות אם אשתו של אבא תוכל לחזור מחו"ל. היא משום מה בטוחה שהכל בסדר, היא דיברה עם אל על וסגרה את מועד ההמראה. 
אני חושבת שהיא לא קוראת נכון את המציאות או שהיא לא רוצה להתמודד איתה. אבל אולי אני טועה והיא תחזור ביום שלישי כמו קסם.
בנתיים מי שמשלמת את עיקר המחיר, זו אחותי הקטנה שגרה קרוב לאבא והיא המטפלת העיקרית בו. 
אני מקסימום אצטרך לבלות עוד סופ"ש או שניים או שלושה נוספים בבית שלו, היא זו שמתרוצצת בין העבודה, לילדים ואליו כל היום ודואגת לקשור את כל הקצוות.

הנסיעה לאילת נדחתה שוב, למועד השלישי כבר, בגלל הסגר וחוסר הוודאות של מה יקרה.
לי כבר יש דרכון ירוק ולגמל יהיה עוד מעט. מקווה שיהיה להם ערך לאור המוטציות והוריאנטים של הקורונה שמתגלים כל שבוע. זה די מייאש התחושה הזו שאולי כל המאמץ החיסוני הוא לשווא.
בגלל שעות העבודה המטורפות שלי בשבועות האחרונים אין לי המון זמן לחשוב על הגמל ולכן, הוא כנראה חושב יותר. שהרי, כידוע, אין ואקום בחיים. הוא אפילו אמר שהוא מתגעגע, ואפילו בלי להגיד איזה משהו מטופש כמו - אבל אל תקליטי אותי אומר את זה - כמו שהוא אומר תמיד.
אני פחות מתגעגעת.
זה מה שהריחוק עושה לי.
אני מתגעגעת ורוצה להיות יותר ביחד, אחרי שהיה טוב יחד. כשמתרחקים זה נעשה לי רחוק גם בלב.
ועדיין אני מאד רוצה את החופש הזה באילת ואת השקט והשלווה שהוא מביא איתו.
קדימה שיגיע כבר.

סיימתי לראות את 'חזרות' הנהדרת, באמת נהדרת. מזמן לא הצטערתי על סיומה של סדרה כמו שהצטערתי על זו שנגמרה מהר מידי. מקוה שתהיה עונה שניה במהרה, מזמן לא הזדהיתי ככה עם הדמויות בסדרה כלשהיא.

n_lee כתבה פוסט על שריטות והזכירה אנשים שעושים שטויות כלכליות או עם הילדים ושהיא לא מבינה איך אנשים אינטלגנטיים מתנהגים ככה.
ואני חשבתי שאלה פחות מרגיזים אותי, אבל לעומת זאת, מי שמוציא אותי מדעתי זה אנשים שפוגעים בעצמם, או מזניחים את עצמם מבחינה רפואית ולפעמים גם הורגים את עצמם בדרך זו.

ולא חסרות דוגמאות.
אבל הכי גרועה היא זו של אלו שחולים בסרטן ומחליטים להפסיק את הטיפולים הקונבנציונאליים, וללכת שבי אחרי איזה גורו בריאות אלטרנטיבית. לאורך השנים הכרתי כמה וכמה כאלה.
אחת מהן היתה אמא של חברה של הקטנה שהחליטה שהטיפולים שעברה לסרטן השד היו טעות, וכשהסרטן חזר, עברה לטיפולים אלטרנטיביים של תזונה, דיקור, סדנאות רוחניות, שיקויים ולחשים ואלוהים יודעת מה.
זה עזר בצורה מדהימה לכמה חודשים ואז הכל חזר בבום מטורף כפול ומכופל והיא גוועה לנגד עיננו ולא הספיקה אפילו להגיע לבת מצווה של בכורתה.

ועכשיו יש עוד אחת כזו שקרובה לליבי שהחליטה לא להקשיב לרופאים ולמצוא את הדרך הרוחנית שלה. שכללה מעבר לתזונה טבעונית, מיני טיפולים אלטרנטיביים וסדנאות, ריצה וירידה במשקל.
רק שאצלה זה לא עזר בצורה מדהימה.
עכשיו היא שנה אחרי שהפסיקה את המעקב והטיפולים הרפואיים, ואף אחד לא יודע מה מצבה, כי לא עשתה שום בדיקת הדמיה, רק רואים שהיא הולכת ונחלשת ובדיקות הדם שלה הולכות ונעשות מזעזעות יותר ויותר.

ועדיין היא אומרת שזו חולשה זמנית, שהמטפל ההוא אמר לה שהגוף מתנקה מהרעלים, והמטפלת ההיא אמרה שזו דלקת שהגוף מייצר נגד החומרים הכימיים שקיבלה.
אני לא יכולה לפרט יותר, מחמת צנעת הפרט, אבל הסרטן שלה היה ניתן לריפוי מלא לפני שנה ועכשיו נראה שהיא בשלבים האחרונים ושלא תשרוד עוד שנה.

כל אדם בוחר את הדרך שלו לחיות ולפעמים את הדרך שלו למות, אבל זו אחת הדרכים המטומטמות והמקוממות יותר שקיימות, ואם הייתי יכולה הייתי תולה את כל השרלטנים מוליכי השולל בכיכר העיר.
כי היא לא תשרוד עוד תקופה ארוכה וזה בזבוז כל כך גדול ושהיה ניתן למנוע אותו לחלוטין שאין לתאר.

היא היתה יכולה לראות את הבת שלה מסיימת צבא, את הבן שלה מתחתן, לעשות עוד פרוייקט או עשרה בעבודה שהיא כל כך אהבה, היא היתה יכולה לשמוח, לרקוד, ליהנות ממוזיקה, מבישול, מסקס, מבילוי עם חברות, מסדרה מטומטמת בטלויזיה... במקום זה היא שוכבת במיטה בלי כוח לקום ולעבור לסלון, ומרגישה נורא, ורוצה להאמין שהכל תיכף יעבור והיא תשתפר, ומפחדת פחד נוראי מהרעל שיש בטיפולים הכימותרפיים, כי זה מה שנכנס לה לראש בשנה האחרונה. שזה רעל ושזה מה שהורג אותה.
לא, אהובה. מה שהורג אותך זה הסרטן.

אני בוכה בכל פעם שאני חושבת עליה וכואבת את הבזבוז חסר התוחלת.
סתם, סתם סתם. הכי סתם בעולם.

זריחה, אפשר ליהנות ממנה רק אם את חיה.