למרבה הפתעתי הוא זכר שאמרתי שאני בחופש ביום שני, ואמר לי שאולי יש לו איזה תוכניות ביום זה ואם אני פנויה ולא צריכה לחכות בבית למכונת כביסה, אולי נוכל לעשות משהו.
בדיעבד הסתבר שכהרגלו הוא הקטין והפחית את החשיבות של ההכנות שעשה לקראת היום הזה:
קנה צלעות טלה (החביבות עלי במיוחד), העמיס את האוטו עם מחצלת גדולה, מזרן מתנפח, ערכת קפה, ציוד למים ועוד ועוד, ורק בערב לפני אמר לי שאם מתאים, הוא יבוא לאסוף אותי בבוקר ונסע קצת לכנרת.
בדרך לשם עוסקים בהקטנת ציפיות, זה בסדר אם נהיה שם רק קצת, זה בסדר אם נהיה שם רק בשביל המים ונחזור לבית שלי לעשות על האש, זה בסדר אם נשאר יותר מזה.
מי שעוסק בהקטנת ציפיות זה בעיקר הוא. אני אומרת, הכל בסדר לי. מה שיבוא יבוא, אם נרצה להשאר נשאר ואם נרצה ללכת נלך.
ואם יהיה צפוף מידי בשבילך, ואם יהיה לך חם מידי, ואם השמש ואם ואם..
אם, אז נחליט באותו הרגע.
חוץ מזה שומעים שירים, צוחקים ומדברים ונהנים מהזמן.
נעדר המתח שאפיין כל כך הרבה פעמים שנסענו יחד. נעים ורגוע מהתחלה.
בכנרת מוצאים פינה על החוף, ליד מחצלת של משפחה צעירה מצד אחד ומאהל שלם של משפחות מצד שני.
למרבה הפלא החוף שקט ונעים למרות האנשים מסביב.
הגמל מתחיל להתעסק עם סידורים - לנפח את המזרן, לסדר את המחצלת להעביר את כל התיקים קרוב למחצלת- ושולח אותי לטבול במים. הוא לא רוצה שאעשה שום דבר, רק שאהנה.
אחר כך הוא מצטרף אלי ואנחנו צפים יחד, אוחזים בגלגל-אבוב מתנפח ומדברים.
אחר כך יוצאים החוצה לעשן.
אני מגיבה כרגיל בקריסה כללית וצונחת חסרת יכולת פעולה על המחצלת והמזרן.
לא טוב לי להיות כל כך לא בשליטה במקום ציבורי. יש רגעים שבהם המחשבות שלי מסתובבות במעגלים פרנואידיים אפילו ואני מתאמצת לשבור אותם ולזכור שהכל בסדר. הגמל נכנס למים ואני מסתכלת עליו מהחוף, ובעיקר אני מחכה שההשפעה החזקה תעבור. אני מרגישה שזה לא יהיה נכון להכנס למים במצב הזה ומחכה ומחכה ומחכה.
בסופו של דבר אני מרגישה קצת טוב יותר, אז אני מצטרפת לגמל שנמצא עדיין במים, כורכת סביבו ידיים ורגליים ואנחנו מרחפים במים ביחד, מדברים וצוחקים והעולם סביבנו נעלם.
אחר כך אני נעשית רעבה, אז אנחנו יוצאים מהמים והגמל מחזיר אותי לשכב על המזרן ומכין לנו ארוחת צהריים על האש.
הוא לא רוצה שאעזור לו, רק שאנוח ואהנה .
הסיבוב הראשון של הצלעות יוצא מושלם.
הסיבוב השני קצת נשרף כי הוא שכח ממנו בזמן שאכלנו מהסיבוב הראשון.
לא נורא. זה עדיין טעים. הכל טעים לי.
אחר כך אנחנו חוזרים למים עד שהזמן מתחיל לדחוק ואנחנו צריכים לצאת מהמים ולחזור הביתה.
לא כל כך מתחשק לי לצאת, יש משהו נעים בציפה חסרת המחויבות במים. יש שקט ושלווה ואושר בהוויה המימית הרגועה.
אבל אין ברירה. יוצאים מהמים.
הוא מושיב אותי בצד ואורז הכל בחזרה למכונית, מזרן מרוקן מאויר, מחצלת, מנגל, ערכת קפה שלא נעשה בה שימוש, ועוד ועוד. אני חושבת שהוא ממש נהנה לעשות בשבילי דברים.
נוסעים לבית שלי, נסיעה רגועה למרות הכבישים העמוסים, ושם אני מכינה לו קפה ונותנת לו עוגת גבינה עם שוקולד, והוא מראה לי איך לצפות בצורה יעילה בסרטונים מהצלילה האחרונה בסיני על המחשב הנייד שלי.
אחר כך הוא נוסע לביתו ואני חושבת לי שהחיים מורכבים מרגעים קטנים של אושר, והיום היו הרבה רגעים כאלה, לנצור ולזכור ולהנות מהם גם בימים אחרים.
בדיעבד הסתבר שכהרגלו הוא הקטין והפחית את החשיבות של ההכנות שעשה לקראת היום הזה:
קנה צלעות טלה (החביבות עלי במיוחד), העמיס את האוטו עם מחצלת גדולה, מזרן מתנפח, ערכת קפה, ציוד למים ועוד ועוד, ורק בערב לפני אמר לי שאם מתאים, הוא יבוא לאסוף אותי בבוקר ונסע קצת לכנרת.
בדרך לשם עוסקים בהקטנת ציפיות, זה בסדר אם נהיה שם רק קצת, זה בסדר אם נהיה שם רק בשביל המים ונחזור לבית שלי לעשות על האש, זה בסדר אם נשאר יותר מזה.
מי שעוסק בהקטנת ציפיות זה בעיקר הוא. אני אומרת, הכל בסדר לי. מה שיבוא יבוא, אם נרצה להשאר נשאר ואם נרצה ללכת נלך.
ואם יהיה צפוף מידי בשבילך, ואם יהיה לך חם מידי, ואם השמש ואם ואם..
אם, אז נחליט באותו הרגע.
חוץ מזה שומעים שירים, צוחקים ומדברים ונהנים מהזמן.
נעדר המתח שאפיין כל כך הרבה פעמים שנסענו יחד. נעים ורגוע מהתחלה.
בכנרת מוצאים פינה על החוף, ליד מחצלת של משפחה צעירה מצד אחד ומאהל שלם של משפחות מצד שני.
למרבה הפלא החוף שקט ונעים למרות האנשים מסביב.
הגמל מתחיל להתעסק עם סידורים - לנפח את המזרן, לסדר את המחצלת להעביר את כל התיקים קרוב למחצלת- ושולח אותי לטבול במים. הוא לא רוצה שאעשה שום דבר, רק שאהנה.
אחר כך הוא מצטרף אלי ואנחנו צפים יחד, אוחזים בגלגל-אבוב מתנפח ומדברים.
אחר כך יוצאים החוצה לעשן.
אני מגיבה כרגיל בקריסה כללית וצונחת חסרת יכולת פעולה על המחצלת והמזרן.
לא טוב לי להיות כל כך לא בשליטה במקום ציבורי. יש רגעים שבהם המחשבות שלי מסתובבות במעגלים פרנואידיים אפילו ואני מתאמצת לשבור אותם ולזכור שהכל בסדר. הגמל נכנס למים ואני מסתכלת עליו מהחוף, ובעיקר אני מחכה שההשפעה החזקה תעבור. אני מרגישה שזה לא יהיה נכון להכנס למים במצב הזה ומחכה ומחכה ומחכה.
בסופו של דבר אני מרגישה קצת טוב יותר, אז אני מצטרפת לגמל שנמצא עדיין במים, כורכת סביבו ידיים ורגליים ואנחנו מרחפים במים ביחד, מדברים וצוחקים והעולם סביבנו נעלם.
אחר כך אני נעשית רעבה, אז אנחנו יוצאים מהמים והגמל מחזיר אותי לשכב על המזרן ומכין לנו ארוחת צהריים על האש.
הוא לא רוצה שאעזור לו, רק שאנוח ואהנה .
הסיבוב הראשון של הצלעות יוצא מושלם.
הסיבוב השני קצת נשרף כי הוא שכח ממנו בזמן שאכלנו מהסיבוב הראשון.
לא נורא. זה עדיין טעים. הכל טעים לי.
אחר כך אנחנו חוזרים למים עד שהזמן מתחיל לדחוק ואנחנו צריכים לצאת מהמים ולחזור הביתה.
לא כל כך מתחשק לי לצאת, יש משהו נעים בציפה חסרת המחויבות במים. יש שקט ושלווה ואושר בהוויה המימית הרגועה.
אבל אין ברירה. יוצאים מהמים.
הוא מושיב אותי בצד ואורז הכל בחזרה למכונית, מזרן מרוקן מאויר, מחצלת, מנגל, ערכת קפה שלא נעשה בה שימוש, ועוד ועוד. אני חושבת שהוא ממש נהנה לעשות בשבילי דברים.
נוסעים לבית שלי, נסיעה רגועה למרות הכבישים העמוסים, ושם אני מכינה לו קפה ונותנת לו עוגת גבינה עם שוקולד, והוא מראה לי איך לצפות בצורה יעילה בסרטונים מהצלילה האחרונה בסיני על המחשב הנייד שלי.
אחר כך הוא נוסע לביתו ואני חושבת לי שהחיים מורכבים מרגעים קטנים של אושר, והיום היו הרבה רגעים כאלה, לנצור ולזכור ולהנות מהם גם בימים אחרים.
 |
| נפרדת מהחוף בצער מסויים. |
