פוסט שאולי ימחק עוד מעט.

הפוסט של אמפי עם הסיפור על חברתה מחברת, החזיר אותי במחשבות לתקופת סוף הנישואין שלי ולמה שהביא את הנישואין לסופם.

היינו יחד 17 שנים. התחתנו אחרי שש שנים של חברות. הכרתי אותו כשהייתי בת 18 והוא בן 22. כלומר, כשהתגרשתי הוא היה חלק מהחיים שלי בכמחצית מהם, ובוודאי בכל החלק הבוגר שלהם.

בסוף לא אהבתי אותו, שזה אולי נראה מובן מאליו. די הרבה זמן לפני הגירושין כבר לא אהבתי אותו. אבל קשה מאד להודות שאת לא אוהבת את האיש בחרת לחיות איתו את חייך ומה זו בכלל אהבה?

אני חושבת שהתבשלתי במחשבות על פרידה בערך ארבע שנים, שבהן רציתי להפרד ושכנעתי את עצמי שזה סתם עליות וירידות ושככה זה אצל כולם. זה היה מפחיד מאד ומהלך מהפכני. להשליך את כל מה שהכרתי עד אז. כל האישיות הבוגרת שלי עוצבה כחלק מהזוגיות איתו.

אז כן, היה רע, רוב הזמן, בשנים האחרונות, אבל מידי פעם היה גם נחמד ונעים.

הפאסיב אגרסיב שלו הרג לאט לאט כל חלקה טובה ביחסים שלנו. זו היתה הדרך שלו להתמודד עם הדומיננטיות שלי, לעולם לא להגיד לא, רק להתנהג ככה.
ואני הייתי דומיננטית, קצת בגלל שזה האופי שלי, למרות שלא ידעתי את זה באותה תקופה של התבגרות וגיבוש העצמי, וקצת בגלל שלא היתה ברירה ומישהו היה צריך להחליט מה עושים ולאן מתקדמים.
(אולי לא הייתי מתבגרת להיות דומיננטית כל כך אם היה לי בן זוג אחר?)
היום אני מבינה שיש אנשים שמתאימה להם ציפה על פני גלי החיים, שהזרמים לוקחים אותם מפה לשם וטוב להם עם זה. לי זה לא התאים. רציתי לדעת לאן מתקדמים ולאן הולכים ואיך משפרים ומקדמים את מה שיש לנו. אני חושבת שאז לפחות, הוא היה שייך יותר לחלק השני של האנשים.

ומאיפה יכולתי לדעת בכלל מה זה פאסיב אגרסיב וכמה זה נורא?

בעיני ובעיני כולם הוא היה הבחור המקסים, החייכן, הטוב והחרוץ. היו שקראו לו פצצת אושר, כי תמיד הוא חייך לכולם וכששאלו אותו לשלומו התשובה תמיד היתה נהדר. שום דבר לא רע, הכל טוב. תמיד.

ככה הכרתי אותו וזה מה שידעתי שהוא. (כמובן שהיום אני מבינה שמאחורי החיוך התמידי הסתתרו הרבה פחדים וכעסים.)

ולכן כשהוא היה מהנהן ומהמהם משהו שפרשתי ככן, לבקשה שביקשתי, לא יכולתי לנחש שהוא לא התכוון לעשות. כשהייתי שואלת מתי יחזור, היה אומר שעה, ולעולם מגיע שעתיים עד חמש אחריה. 

כשכבר היו טלפונים סלולאריים היה אומר שהוא נמצא חמש דקות מהבית ומגיע אחרי שעה.
היה אומר א' ולא עושה, לא א' לא ב' ולא כלום. וכשהייתי דוחקת בו ושואלת, נו מה קורה? מתי אתה עושה? הוא היה אומר תיכף וממשיך לא לעשות. בסופו של דבר הייתי נאלצת לבטל תוכניות או לעשות לבדי, להתאכזב שוב ושוב ולהבין שאין על מי לסמוך.

לא יכולתי לסמוך על אף מילה שלו. אם היה אומר שכן- אז בטוח לא, אם היה אומר שעה, אז בטוח שעתיים אחרי. אם היה אומר שיעשה, יכולתי לנחש שזה לא יעשה לעולם. יכולתי לדעת אפילו, אבל לא רציתי להאמין, המשכתי לקוות שאולי הפעם כן. כי איזו סיבה יש למישהו להגיד כן ולהתכוון ללא?

הציניות שלי התחילה לצמוח בשנים האלו. 

כמעט אף פעם לא רבנו, בטח לא בצעקות.

אני הייתי יכולה לכעוס עד טירוף והוא היה עומד מולי ומחייך חיוך שהיה מוציא אותי מדעתי. מה אתה מחייך???
ברור שזו היתה הדרך היחידה שבה היה יכול להתמודד, אם זה נקרא להתמודד, עם הכעס שלי שהיה תוצאה של ההתנהגות שלו. מראש הוא לא היה מסוגל להגיד 'לא' ברור או להביע חוסר הסכמה, אז על אחת כמה וכמה בריב.

אחרי כמה שנים פשוט התחלתי לשתוק, במקום לריב.

כן כן, הקלישאה של טיפול בשתיקה זו אני.

כי שום דיבור ושום צעקה, שום שיחת נפש או שיחת יחסינו לאן ושום דמעות לא הביאו לשינוי. אז שתקתי, לפעמים ימים, לפעמים שבועות שלמים שבהם בקושי החלפתי איתו מילה. זה היה רע וכואב ומתוח ומלחיץ. וככה חיינו לא מעט שנים.
הרגשתי שאין עם מי לדבר, שאין אפשרות להגיע לבן אדם ולהצליח להניע שינוי כלשהו ביחסים שלנו. אז שתקתי, המון.

החיים באווירת המתח הבלתי נסבלת היו איומים, והאהבה הלכה ופחתה עם כל ריב. או העדרו.

כלפי חוץ היינו זוג מקסים, ככה אמרו לי אחר כך, אבל מבחוץ אף פעם לא רואים מה שקורה בפנים.
מבפנים הלכתי ומתתי לאט לאט.

הכי שנאתי ללכת לישון איתו. כבר לא היתה ביננו חיבה ולא אינטימיות. ולהכנס איתו למיטה הרגיש כמו להכנס למיטה עם האויב. לא רציתי שיגע בי, אפילו לא בטעות. נרתעתי ממנו ממש.

אמנם לא אהבתי להכנס לאותה מיטה שבה הוא ישן, אבל לא הכרתי משהו אחר, אז הייתי דוחה את שעת השינה שלי למאוחרת ככל האפשר, מחכה שהוא ילך למיטה ומחכה עוד קצת עד שירדם בוודאות. רק שלא יהיה ביננו מגע. או שיחה, או קשר.

המיטה שלי, שהיתה אמורה להיות מקום המקלט שלי, המקום הבטוח שלי, הפכה למקום מאיים.

בלילות, אולי מתוך שינה, הוא היה מתחיל לגעת בי, כשישנתי עמוק, ואני הייתי מתעוררת כשהוא עלי ובתוכי בניגוד מוחלט לרצוני. כשהגוף שלי בגד בי מתוך שינה ולא התנגד. הרגשתי מושפלת, נגעלת ואשמה גם יחד. עד שהתעוררתי לגמרי העניין היה כבר נגמר ואני הייתי הודפת אותו ממני, מפנה אליו את הגב ומתכווצת בצד שלי במיטה, מרגישה נבגדת על ידי הגוף שלי עצמי ושונאת אותו על מה שגרם לי להרגיש.

אחרי שנים הבנתי שהתחושה היתה איומה כל כך, כי למרות שהגוף שלי לא התנגד מתוך שינה, עדיין עברתי קיום יחסי מין בניגוד לרצוני, בכפיה. אונס. ולא פעם אחת ולא פעמיים. במשך שנים.

אבל אז לא ידעתי לקרוא לזה בשם, ובעיקר התביישתי ושמרתי את זה לעצמי, ואיך יכולתי בכלל להאשים אותו, הרי גם הוא ישן. כנראה. אולי. לא יודעת.

אז רק שנאתי ללכת למיטה ושנאתי לישון איתו באותה מיטה ושנאתי את העובדה שאין לי פינה בטוחה בבית שלי.

הבנתי שהגיע הזמן להתגרש כשהתחלתי להגעל ממנו.

הוא היה גבר נאה מאד, עם גוף לא גדול אבל בנוי היטב, ופנים נאות ומחייכות.

אבל בשנים האחרונות שלנו הוא פיתח סבוריאה קשקשית קשה על הפנים, הקרקרפת והאוזניים. וכן, זה מגעיל לפחות כמו שזה נשמע ואולי יותר.

הפנים והקרקפת שלו היה מלאות קשקשים חצי מתקלפים, והאוזניים מלאות בעור עבה לבן ומת שאותו היה חופר ומגרד ואחר כך מטיס בתנועת אצבע, כמו שמעיפים גולות. עד היום אני יכולה לראות את התנועות ולחוות את אותה תחושה גועל.

כמה התחננתי בפניו שילך לרופא עור ויקבל משחות שיטפלו בבעיה, אמרתי לו שאני מוכנה ללכת איתו, או אפילו בלעדיו, אם רק יסכים, רק כדי לטפל בדבר שהיה מאד לא אסתטי.

הוא לא היה מוכן לטפל, והסכים רק למרוח קרם פנים שהיה מדביק את הקשקשים לעור לשעה קלה ואחר כך היו חוזרים לסורם.

גם זו היתה התנהגות פאסיב אגרסיבית בדיוק כמו כל השאר. ומטרתה היתה לפגוע בי, כמו כל התנהגות אחרת שלו. בדרך עקיפה, כאילו זה לא באשמתו.

באיזה שהוא שלב, אחרי שניסיתי כל גישה אחרת וכלו כל הקיצין, אמרתי לו בצורה מפורשת שזה מאד לא נעים להיות ליידו כשהוא נראה כמו חולה צרעת וכשהוא מגרד עור מת מתוך אפרכסות האוזניים. גם זה לא עזר.

עכשיו כשאני חושבת על זה, יכול להיות שהסבוריאה היתה חריפה כל כך כי הוא חי במתח לא קטן בדיוק כמוני, בתוך מערכת היחסים האיומה שלנו.

בכל מקרה, אחרי שנפרדנו זה נעלם. אני לא יודעת אם הוא הלך לקבל טיפול רפואי כדי להגדיל את סיכוייו בקרב בנות המין השני או שפשוט הפחתת המתח בעקבות זה שהפסקנו לחיות יחד העלים את התופעה, אני לא בטוחה לגבי האופציה השניה כי הוא מאד רצה לחזור אלי בשנתיים וחצי שאחרי הגירושין, עד שהכיר את הבת הזוג שלו. בכל אופן זה נעלם כלא היה.

אף אחד לא הבין למה התגרשתי מהבחור הנפלא הזה, גם לא המשפחה שלו. ואני חושבת שסומנתי, ולא רק על ידם, כמכשפה רשמית. אבל מה יכולתי להגיד להם ולכולם, שהדברים לא כמו שהם נראים? שעברתי כפיה של יחסי מין במשך שנים? שהוא מגעיל אותי?

רק אחרי כמה שנים, כשהכיר את בת הזוג הנוכחית שלו והתחרפן לחלוטין ,כולם יכלו לראות את ההתנהגות המוטרפת שלו. ואז באו אלי כמה מבני המשפחה שלו ואמרו שעכשיו הם מבינים. אמרתי להם שהם עדיין לא מבינים, אבל הם מתקרבים.

בכל מקרה יותר טוב מאוחר מאף פעם לא, ההכרה הזו היתה חשובה לי, כי האשמתי את עצמי לא מעט, בעקבות הביקורות שקיבלתי, על שעזבתי "בחור טוב" כמוהו.

טוב, נראה לי שפוסט כזה יכול להסביר לא מעט למה אני נמצאת עכשיו בקשר עם מישהו שלא מאיים עלי בקשר אמיתי...
וכנראה שאמחק אותו בקרוב. הוא חושפני וקשה.