היומיים בבית היו כמו בית הבראה, חדר טיפול נמרץ לנשמה. חופש אמיתי.
הלוואי והייתי יכולה להמשיך את החופש הזה עוד שבוע, לא היה אכפת לי בכלל.
לא עשיתי שום דבר מיוחד. קצת סידורים, קצת אפיה, קצת ספרים , קצת סדרות, קצת הליכה והמון מנוחה.
שבת לפנות בוקר, המל"ט שחדר והופל, המטוס שיורט והתרסק, האזעקות, קולות הנפץ וריח המלחמה שבאויר קצת הרסו את האוירה והשלווה. אולי אפילו יותר ממה שאני מוכנה להודות. אבל מה שאני לא אומרת, הגוף אומר, הגב כואב וההרפס שלי התפרץ בפס של כאב לאורך הפנים, מהשפה ועד למצח, דרך העין. התחלתי לטפל בשתי הבעיות באופן מיידי ושתיהן כבר כמעט מאחורי.
בשבת נסעתי לאבא שלי, שהתקשר פעמיים במהלך הבוקר לשאול אם אני כבר בדרך. מנותק לגמרי מהמתרחש מסביב, כל כולו מרוכז בעובדה המרגשת שהיום הוא היום שבו אבוא לבקר אותו.
כשכבר הגעתי , שאלתי את עצמי כרגיל ממה הוא נהנה מהביקור, הרי אנחנו כבר לא מנהלים שיחה של ממש. הוא ישב לידי בארוחת הצהריים ואכל ואכל ואכל, כנראה שאיזה מנגנון של שובע או של יכולת להפסיק נפגע אצלו. הוא אוכל בלי קשר לרעב או אפילו לטעם של האוכל (ראיתי אותו אוכל באותה שקדנות את האוכל בבית חולים) לפני האוכל ניסה לעזור לערוך ואחריו כבר הלך מובס לשבת על הכורסא שלו. בכל פעם שעבר לידי חיבק אותי ואמר שהוא שמח שבאתי. כנראה שמספיקה לו העובדה שבאתי.
אחרי האוכל חמקתי עם אחותי החוצה, מרעש הילדים והטלויזיה. היא עישנה סיגריה ואני ישבתי לידה ודיברנו קצת.
דקות גנובות של שיחת אחיות. אף פעם אין לנו מספיק זמן לדבר, תמיד היא מוקפת בילדים רועשים ותוססים שדורשים את כל תשומת הלב שלה. ושלי ושל כל מי שמסביב.
מהר מידי אמא שלה, אשתו של אבא שלנו, קראה לנו פנימה, על מותניה תלוי הצעיר בילדים של אחותי.
גנבנו עוד כמה מילים של שיחה עד שנכנסנו הביתה, יודעות שברגע שנכנס, נשקע בילדים עד צוואר ולא נוכל להחליף מילה.
ישבנו בסלון עוד קצת ואחר כך החלטתי שהגיע הזמן ללכת, אבא שלי נראה עייף ואשתו גמורה מעייפות. גם היא כבר לא בשיא כוחותיה והאירוח הזה שהיא מתעקשת עליו כבר קשה לה. לפחות עכשיו היא מסכימה בחצי פה שאעזור קצת בעריכה ובחיסול הארוחה. פעם גם את זה היא לא היתה מאפשרת.
בדרך החוצה המכה הזאת בבטן.
תזכורת צורבת למצבו המתדרדר של אבא ולקשיים שאיתם אשתו מתמודדת כל יום.
הוא כרגיל ליווה אותי לאוטו ועמד ליד הדלת שלי, כבר לא מבין שהוא צריך לזוז כדי שאוכל לנסוע .
אמר לי שלום שוב ושוב ואיחל לי נסיעה טובה. וביקש שאבטיח שאבוא שוב בקרוב. לא חשוב מתי , העיקר שיהיה בקרוב. אולי הוא פשוט לא רצה שאסע.
ומאז שחזרתי הביתה, קולות של מנועי מזגנים נשמעים לי כמו מטוסים בשמיים.
אני עייפה ומקווה שלא אתעורר בלילה או בבוקר לקולות אזעקה, ושלא תפרוץ עוד מלחמה. אני רוצה שהכל ישאר כמו שהיה.
אפילו החזרה הצפויה לעבודה נראית לי מבורכת, מן שגרה נחשקת שתבטיח לי שהכל יהיה כמו שהיה עד עכשיו, שקט ורגוע ונטול מלחמה.
הלוואי והייתי יכולה להמשיך את החופש הזה עוד שבוע, לא היה אכפת לי בכלל.
לא עשיתי שום דבר מיוחד. קצת סידורים, קצת אפיה, קצת ספרים , קצת סדרות, קצת הליכה והמון מנוחה.
שבת לפנות בוקר, המל"ט שחדר והופל, המטוס שיורט והתרסק, האזעקות, קולות הנפץ וריח המלחמה שבאויר קצת הרסו את האוירה והשלווה. אולי אפילו יותר ממה שאני מוכנה להודות. אבל מה שאני לא אומרת, הגוף אומר, הגב כואב וההרפס שלי התפרץ בפס של כאב לאורך הפנים, מהשפה ועד למצח, דרך העין. התחלתי לטפל בשתי הבעיות באופן מיידי ושתיהן כבר כמעט מאחורי.
בשבת נסעתי לאבא שלי, שהתקשר פעמיים במהלך הבוקר לשאול אם אני כבר בדרך. מנותק לגמרי מהמתרחש מסביב, כל כולו מרוכז בעובדה המרגשת שהיום הוא היום שבו אבוא לבקר אותו.
כשכבר הגעתי , שאלתי את עצמי כרגיל ממה הוא נהנה מהביקור, הרי אנחנו כבר לא מנהלים שיחה של ממש. הוא ישב לידי בארוחת הצהריים ואכל ואכל ואכל, כנראה שאיזה מנגנון של שובע או של יכולת להפסיק נפגע אצלו. הוא אוכל בלי קשר לרעב או אפילו לטעם של האוכל (ראיתי אותו אוכל באותה שקדנות את האוכל בבית חולים) לפני האוכל ניסה לעזור לערוך ואחריו כבר הלך מובס לשבת על הכורסא שלו. בכל פעם שעבר לידי חיבק אותי ואמר שהוא שמח שבאתי. כנראה שמספיקה לו העובדה שבאתי.
אחרי האוכל חמקתי עם אחותי החוצה, מרעש הילדים והטלויזיה. היא עישנה סיגריה ואני ישבתי לידה ודיברנו קצת.
דקות גנובות של שיחת אחיות. אף פעם אין לנו מספיק זמן לדבר, תמיד היא מוקפת בילדים רועשים ותוססים שדורשים את כל תשומת הלב שלה. ושלי ושל כל מי שמסביב.
מהר מידי אמא שלה, אשתו של אבא שלנו, קראה לנו פנימה, על מותניה תלוי הצעיר בילדים של אחותי.
גנבנו עוד כמה מילים של שיחה עד שנכנסנו הביתה, יודעות שברגע שנכנס, נשקע בילדים עד צוואר ולא נוכל להחליף מילה.
ישבנו בסלון עוד קצת ואחר כך החלטתי שהגיע הזמן ללכת, אבא שלי נראה עייף ואשתו גמורה מעייפות. גם היא כבר לא בשיא כוחותיה והאירוח הזה שהיא מתעקשת עליו כבר קשה לה. לפחות עכשיו היא מסכימה בחצי פה שאעזור קצת בעריכה ובחיסול הארוחה. פעם גם את זה היא לא היתה מאפשרת.
בדרך החוצה המכה הזאת בבטן.
הוא כרגיל ליווה אותי לאוטו ועמד ליד הדלת שלי, כבר לא מבין שהוא צריך לזוז כדי שאוכל לנסוע .
אמר לי שלום שוב ושוב ואיחל לי נסיעה טובה. וביקש שאבטיח שאבוא שוב בקרוב. לא חשוב מתי , העיקר שיהיה בקרוב. אולי הוא פשוט לא רצה שאסע.
ומאז שחזרתי הביתה, קולות של מנועי מזגנים נשמעים לי כמו מטוסים בשמיים.
אני עייפה ומקווה שלא אתעורר בלילה או בבוקר לקולות אזעקה, ושלא תפרוץ עוד מלחמה. אני רוצה שהכל ישאר כמו שהיה.
אפילו החזרה הצפויה לעבודה נראית לי מבורכת, מן שגרה נחשקת שתבטיח לי שהכל יהיה כמו שהיה עד עכשיו, שקט ורגוע ונטול מלחמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה