כמה שאני שונאת מוסכים והתעסקויות עם האוטו

זה לא שאני לא יודעת לעשות את כל מה שנדרש, אני פשוט לא אוהבת את זה.
אני יודעת שאני מבינה לא מעט דברים שקשורים ברכב, אבל מסיבה לא לגמרי ברורה אני נרתעת בצורה קיצונית מלטפל באוטו שלי. אני שונאת לשטוף אותו, שונאת להיכנס למוסכים והכי שונאת לעשות לו טסט.

אבל אתמול בבוקר לא היתה לי ברירה, נכנסתי לאוטו וניסיתי להניע. הרדיו נדלק, המנורות והאיתותים למיניהם עבדו, אבל האוטו לא הניע. היה ברור שזה יקרה, כי מאז שהאוטו אצלי, לא החלפתי מצבר, וזכרתי שהבת שלי אמרה שכשהיא קנתה את הרכב, היא דרשה מהמגרש ממנו קנתה להחליף מצבר. חישוב קצר של הארבע שנים שהאוטו אצלי פלוס כמעט שנה אצלה ו-וואלה, חמש שנים כמעט, שזה מצוין ומדהים למצבר. מצברים לא מחזיקים היום יותר משנתיים שלוש בדרך כלל.
אבל לא התבאסתי מאד, כי הגמל קנה לי ג'אמפ סטרטר לאוטו כבר לפני שנה וחצי או שנתיים והוא שוכב בתא המטען מאז.
הוצאתי אותו, חיברתי למצבר והופ, הנעתי את האוטו בשניה.
מיד הוצפתי בתחושת ניצחון אדירה. משם למוסך, כי אין ברירה ואי אפשר לדחות את זה.
למזלי למוסכניק, השכן שלי, היה מצבר מתאים והוא החליף לי במקום. כמובן שזה מצבר יקר, כי מה אפשר לצפות מסובארו XV עם הטמטום הזה של להיכבות בצורה יזומה בכל עצירה ? נו טוב.
כיוון שכבר הייתי במוסך, בדקתי שמן והיה נראה לי שחסר (אין, אני בחיים לא אצליח לבדוק שמן ומים בצורה יזומה פעם בחודש, לא חשוב שכבר הרסתי ככה את היאריס שלי, אני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה), וכיוון שהיה נראה לי שחסר ביקשתי מהמוסכניק שיוסיף לי שמן ויבדוק אם צריך גם מים לרדיאטור. היה צריך והוא הוסיף את שניהם.
עכשיו נשאר רק עוד דבר אחד, לפני שבועיים שלושה, קצת אחרי שסיימתי לתקן את דלת תא המטען שעלתה בבריאות הנפש, נסעתי רוורס כמו תמיד, לתוך פרגולת החניה שלי, אני יכולה כבר לעשות את זה בעיניים עצומות או שלא בעצם,כי המראה הימנית, בצד הנוסע, פגעה באחד העמודים והחלק האחורי התפרק. לא ראיתי שברים, אבל הייתי שבורה ומבואסת והתביישתי בעצמי ברמות לא הגיוניות, אז רק לקחתי מסקינג טייפ והדבקתי את הכיסוי למראה ואמרתי לעצמי שיום אחד אעזור כוחות ואלך למוסך לתקן או להזמין כיסוי מראה חדש.
מרוב בושה אפילו לא סיפרתי לגמל.
אבל עכשיו הייתי במוסך, הצלחתי להניע לגמרי לבד עם הג'אמפ סטארטר וביקשתי לבד שיבדקו שמן ומים, תחושת המסוגלות שלי עלתה מעט והתביישתי קצת פחות, אז אמרתי למוסכניק שצריך לראות אם אפשר לתקן את המראה, אבל לא עכשיו כי אני מאחרת כבר לעבודה ושאני אבוא למחרת בבוקר.

כבר כשעזבתי את המוסך, התחלתי בשיחות עם עצמי. אמרתי לעצמי שממילא אני צריכה לנסוע לעיר הקרובה לאסוף חבילה ושפשוט אעבור בדרך דרך המוסך ונראה אם אפשר לתקן, שאחרי שזה יהיה מאחורי יהיה לי הרבה יותר נעים...
עם כל הכבוד לתחושת המסוגלות, מוסכים זה עדיין לא כיף ועדיין מטלה מהשנואות.
בבוקר התעוררתי והחלטתי שאני לא מושכת את הזמן, קמתי, טיילתי את הכלבים ויצאתי לדרך.
שיחות השכנוע העצמי נמשכו גם בשלבים האלה, כי השטן הקטן שיושב לי על כתף שמאל המשיך ללחוש לי - סעי לעיר ותביאי את החבילה, עזבי אותך מוסך... זה יחכה ליום אחר...

השתקתי אותו ונסעתי למוסך, המוסכניק ישב ליד המחשב וקם מיד כשבאתי לסדר לי את המראה.
הורדנו יחד את המסקינג טייפ שכבר השאיר אחריו דבק על כל המראה.
המוסכניק שאל איך זה קרה, בלי נימת הנזיפה או הגיחוך שממנה חששתי ואמרתי לו שקיבלתי מכה שהפילה את הכיסוי, זו היתה ממש מכה עדינה שהפילה את הכיסוי, הוא אמר, (ואני מייד הרגשתי טיפה פחות אשמה) לא נשבר כלום, בואי נראה שהכל נכנס למקום..

הכל נכנס למקום, בקליקים משביעי רצון והמוסכניק שפשף את המראה עם חומר שמוריד דבק, המראה נראתה כמו חדשה.
אני הייתי כל כך מאושרת שאמרתי לו שאני נוסעת לעיר להביא חבילה ועוברת ליד שטיפת הרכב, אז אם לא יהיה שם מלא, כי בכל זאת ערב חג, אני אשטוף כבר את האוטו.

כמובן שכל הדרך התמקחתי עם עצמי, כמה מכוניות בתור אני מוכנה לחכות ומכמה מכוניות אוותר. החלטתי ששלוש עד ארבעה מכוניות, כלומר שעה וקצת המתנה, אני מוכנה לחכות. מעבר לזה אני מוותרת.
כשהגעתי לשטיפת הרכב גיליתי שאין אף אחד בתור, הייתי בשוק, זה בחיים לא קרה לי, כולל הפעמים שהייתי מגיעה בשבע וחצי בבוקר ביום שישי כשהם רק פותחים.
השארתי את האוטו והלכתי לאסוף את החבילה.
נזכרתי שיש לי הטבה באפליקצית עובדים בריא ונכנסתי לחנות של נעמן לקחת כוס טרמית במתנה מהאפליקציה. איך אני מתה על כוסות טרמיות ובקבוקים. הרגשתי שמגיע לי פרס על ההתנהגות הבוגרת שלי ועל זה שלא ויתרתי לעצמי וטיפלתי באוטו.

עשיתי עוד סיבוב קטן בסטוק וקניתי שם כמה פריטים שרציתי ויאללה לשטיפת הרכב.

האוטו כבר היה מוכן, מבריק ונוצץ ומריח מדהים.
הבחור הציע לי להחליף מגבים כי שלי כבר יבשים ותיכף יהיה חורף.

היססתי לרגע ואז אמרתי כן. ברור שצריך, אז גם את זה אין טעם לדחות. ואם כבר אני מטפלת באוטו, אז עד הסוף.

חזרתי הביתה לערב חג שקט.
אחרי ראש השנה וכיפור שהיו עמוסים במשפחה, ממש לא אכפת לי להיות קצת לבד.

עכשיו נשאר רק להתפלל ולקוות שתתממש העסקה ושהחטופים החיים והחללים יחזרו.
הלב כבר לא עומד בתקווה ובחרדה מאכזבה נוספת.
שיהיה חג שמח באמת, אמן, לו יהי !!

סמל החטופים על האוטו הנקי מתחת לסככה שעשתה לי נזקים פעמיים בזמן האחרון

ראש השנה ומה שסביבו

ראש השנה היה מוצלח השנה.

אמנם האמצעית ובעלה לא היו, כי טסו להוריו שעשו רילוקיישן לאיטליה (רילוקיישן של פנסיונרים, לא לצורך עבודה). ולא אני לא מקנאה, צבע ירוק הוא הצבע הטבעי שלי...

אחרי ארוחת הערב ביום שישי שלפני החג, שהיתה שמחה ומוצלחת, היתה למחרת ביום שבת, יום הולדת גדולה משפחתית לחמותי בת התשעים.

 

הקטנה שדאגה שאני נשארת לבד בערב החג, ניצלה את הכינוס המשפחתי והודיעה לי שביום הראשון של החג אנחנו עושים על האש ושהיא הזמינה את זעפני - אחיו של הגרוש, שהתגרש בעצמו לפני שנתיים ואת בתו המתבגרת שאנחנו אוהבים מאד, וגם הזמינה את הדוק, הבן של אחותה של חמותי, עם אשתו, בתם ואמא שלו, AKA הדודה. וכמובן שגם חמותי באה, הקטנה ובן זוגה, הגדולה, בעלה והנכדות.

ככה שאכלנו יחד בשישי, חגגנו יום הולדת לחמותי בשבת, וביום שלישי נפגשנו לעל האש, אצלי. 

אני, כרגיל הייתי מבסוטית שיהיה לי ערב שקט בערב החג, בעיקר לאור המשפחתיות היתרה לפניו ואחריו. למעשה, אפילו נהניתי יותר מהרגיל מהשקט. 

בשני בבוקר ערב החג, נסעתי עם בן הזוג של הקטנה לקנות בשר. זה היה סיוט כי זו חנות של בשר ודגים, והריח, אלוהים שתעזור, גססתי מריח הדגים ורק רציתי שיגמר. כל מה שהוא שאל אם נראה לי שנכון לקנות,אמרתי כן כן, רק בוא נסיים ונצא מפה... 

בשלישי בבוקר הגיעה הגדולה עם כוכי, יוספה ובעלה ואחריה הקטנה ובן הזוג. 

פתאום הבנו שאין מספיק סלטים לכל מי שמוזמן אז הכנתי במהירות סלט חסה, וסלט ממה שהיה במקרר (כרוב אדום, גזר ותפוח) הגדולה הכינה סלט תירס וגמבה והביאה איתה חומוס וסלט חצילים. 

הבחורים פתחו בירות ויצאו לעמוד על המנגל ואנחנו ערכנו שולחן וחיכינו לאוכל. המוזמנים הגיעו, הבית התמלא ואני גיליתי שאין לי מספיק צלחות ומזלגות. מזל שיש ילדות קטנות שאוכלות בצלחות פלסטיק, הצלחנו למתוח את מה שיש לקצה. אף אחד לא אכל בידיים (מלבדי, אבל זה מבחירה, הלוואי והכל הייתי יכולה לאכול בידיים). 

רגזני, הדוק ומשפחותיהם, מאד אוהבים להיות איתנו. שניהם הצטרפו אלינו לארוחות שישי אחרי שלחצנו עלינו לבוא ולראות כמה כייף אצלנו, ושניהם השתכנעו שזה אכן כך ועכשיו הם כבר יוזמים הצטרפות אלינו בעצמם ולא מחכים שנזמין, שזה נפלא. 

הבנות ואני החלטנו שנסע יחד לאיקאה לקנות דברים שחסרים (הגדולה - שולחן סלון פשוט, כלי פלסטיק לבנות ומיני שטויות, אני - צלחות, מזלגות ושרפרף תואם לזה שיש לי בבית שהקטנות רבות עליו כל הזמן, והקטנה- מסגרות לתמונות). 

ארוחת ה"על האש" נגמרה, כולם אכלו המון ונהנו מאד. חילקנו את כמויות הבשר שנשארו ואני שמחתי לנוח קצת, כי למחרת ביום השני של החג הגמל בא אלי אחרי שצלל. 

כמובן שנשארו סטייקים, אז רק חתכתי סלט והכנסתי תפוחי אדמה לתנור והיתה לנו ארוחה נהדרת וזמן של יחד שקט. 

בחמישי עבדתי כרגיל ובשישי בבוקר קמתי מוקדם, אספתי את הקטנה ונסענו לגדולה, לקחנו אותה ואת יוספה שיום קודם שלשלה ולכן לא הלכה לגן ונסענו יחד לאיקאה. 

מצאנו כל מה שרצינו וקנינו עוד כמה דברים שלא בהכרח ידענו שאנחנו רוצות או צריכות, אבל הכל זרם ביעילות על, ואחרי שעה וחצי כבר היינו בחוץ. 

יוספה היתה מתוקה ברמות ומאד נהננו איתה. היא היתה מוקסמת מהגודל וכמויות הדברים שיש באיקאה, קפצה על כל המיטות ונסעה בטיולון המושאל, בעגלה של הקניות ובידיים של החוליה החלשה שלא יודעת להגיד לה לא, AKA אני. 

החזרנו אותה ואת אמא שלה הביתה ואז טסתי הביתה לנקות ולבשל, כי בערב הגיעו אלי המהנדס והדביקה, עוד זוג חברים קרוב, אלי ואנה וכמובן הגמל. 

זה היה קצת קשוח, לנקות ולבשל, זה לקח רק חמש שעות, אבל בסופו של דבר הבית היה נקי דיו והיה מלא אוכל: קיש פטריות ובצל, עראייס, תפוחי אדמה קטנים בתנור, סלט קיסר, סלט קינואה עם בטטה וחמוציות, וסלט חי של סלק וגזר. 

המהנדס לא הגזים בכלל והביא אסאדו וגיו שבילה 12 שעות במעשנת והיה הבשר הכי רך שאכלתי החיים וטעים בצורה קיצונית, הוא גם הביא רביולי בשר מפורק ועגבניות מיובשות, לחם טרי שאפה ולקינוח פילה בקר ברוטב חמצמץ מתקתק מהמם. 

אלי ואנה הביאו עוגת שוקלד מרולדין. 

סיימנו שלושה בקבוקי יין, דיברנו וצחקנו כל כך הרבה שאחרי שכולם הלכו, היה קשה לי להרדם,הייתי ממש בהיי של חברותא טובה, אוכל טוב ויין. 

בבוקר התעוררתי מוקדם, כמו תמיד שהגמל נמצא ובילינו את הבוקר ביחד. 

סיפרתי לו על ארוחת החג על האש וכמה שזה היה נהדר, כמה שנהנינו כולנו יחד, מהמשפחה ההולכת ומתרחבת. 

אני מספחת חברים למשפחה, אמרתי לו, סוף סוף יש לי משפחה גדולה. סוף סוף לבנות שלי יש משפחה גדולה. 

היום נסעתי למנתח הפלסטי להוריד עוד נגע שסביר להניח שהוא bcc נוסף, ועל הדרך עברתי בהום סנטר וקניתי שולחן מתקפל. עכשיו לא יחסרו לנו מקום, צלחות או מזלגות. 

אני מחכה כבר לשקט של יום כיפור. למרות שכנראה לא אבלה אותו לבד, האמצעית חזרה מאיטליה ואמרה לי שאין לה חשק לצום ושהיא כנראה תבוא להיות איתי בחג. 

אז בסופו של דבר, בתוך התקופה האיומה הזאת, המדינית, בין לאומי, כלכלית ומכל בחינה אחרת... היו לי כמה ימים של נחת, של שמחה ורוגע. 

צפרדע שהדביקה הביאה מהטיסה האחרונה  שלהם לבולגריה. 

עוד שבת שקטה

הגמל הגיע בערב, והביא איתו שורט ריבס בבישול ארוך. הוא הפתיע אותי בכך שהתנדב להכין אוכל, כי בפעמיים האחרונות לא היתה לו הצלחה מרשימה, שלא לומר כישלון מהדהד. 

הדבר הראשון שנסה להכין היה שוק טלה, אני חושבת שזה היה סביב פסח. אחרי שנים שבהן סיפר לי על הטלה שהכין למשפחה ואיך כולם ליקקו את האצבעות, ואיך לא נשאר לו כלום, כי בזמן שהוא חתך פרוסות לכולם, הכל נגמר. ממש הופתעתי שהציע להביא דווקא את הנתח היקר והגדול הזה וחיכיתי לטעום ממנו. והוא לא חסך בתיאורים מעוררי תאבון והעלה את רף הציפיות.

ואז הוא הגיע עם שוק טלה שהיה לא מבושל עד הסוף, לא טעים ובגדול בלתי אכיל.

הוא רצה לזרוק הכל לפח בתסכול גדול,אבל הצלחתי לשכנע אותו לקחת הביתה ולבשל בתנור עוד שעתיים לפחות. ואז הוא סיפר לי שהתנור התקלקל והוא ניסה לבשל שוק טלה שלמה בטוסטר אובן... לא פלא שלא הצליח. 

אבל כיוון שהקשיב לי, לקח את המתח הביתה והכניס לבישול נוסף וארוך ואמר שהיה טעים מאוד. 

בפעם השניה רצה להכין לי פיצה תוצרת בית. זה לא שלא אכלנו פיצות תוצרת בית שאני הכנתי. אכלנו יותר מפעם אחת ונהנינו , אבל הוא לקח את זה לשלב הבא: הכיןשלושה ימים מראש, ראש עיסה ובצק מחמצת. 

התפיח, הכין רוטב עגבניות, קנה כמויות של מוצרלה, קנה אבן שמוט(!) מרית מיוחדת לפיצה. טוב שלא קנה טאבון. 

כשהגיע אלי, הפך אותי לסו שף ונתן לי להכין כל מיני דברים שדרשו חיתוך וארגון. בזמן שאני חתכתי וארגנתי, הוא לש וחתך את הבצק. רידד אותו, מרח עליו רוטב, פיזר גבינה ותוספות... 

הבצק נראה נהדר, אבל הוא לא הצליח להעביר אותו בצורה טוב לתנור, ועיגול אחרי עיגול התקפלו והתקמטו ולא הצליחו להתחיל להראות כמו פיצה. יש כנראה איזה דרך טובה להעביר פיצה לתנור, אבל הוא לא הצליח. 

בשלב זה הוא איבד את זה לחלוטין והיה מוכן לשבור את האבן השמוט, את השיש וכל מה שרק היה אפשר ולהעיף הכל לפח.

הצלחתי להרגיע אותו והצלתי את חתיכת הבצק האחרונה שניה לפני שהושלכה לפח, הוצאתי את האבן מהתנור והכנתי פיצה על התבנית הרגילה, יצא מעולה. באמת שהוא עשה בצק מדהים. 

אחרי שני הניסיונות האלה, הגמל הודיע שהוא לא מכין יותר אוכל ומבחינתו שנצא לאכול בחוץ כל פעם. 

לכן הופתעתי כשאמר שיביא איתו בשר שהכין וביקש שאכין סלט ותפוחי אדמה בתנור שילוו את הבשר. 

הוא היה כל כך חסר בטחון שלא האמין לי שהבשר מריח נפלא ושאין צורך להכניס לבישול נוסף. הבשר באמת היה טעים וארוחת הערב היתה מצויינת.

בבוקר גיליתי שהביא איתו, מלבד הבגדים שאיתם רכב על האופנוע, גם בגדים ליציאה, אם נחליט לצאת למסעדה.

בנוהל יום שבת בבוקר, הכנתי לנו ארוחת בוקר פשוטה של חביתה עם פטרוזיליה ובצל, ירקות חתוכים, גבינות שונות וכמה סוגי לחמניות ובייגל שתמיד יש לי במקפיא. והגמל רחץ את הכלים.

הוא מתעקש לרחוץ כלים כשהוא כאן, לא מוכן פשוט לשים במדיח, הוא אומר שאני מבשלת, והחלק שלו זה לעשות כלים.

אחר כך נסע הביתה ואני נשארתי להעביר לבד שבת שקטה שקטה. כמו שאני אוהבת. 

שקיעה של תחילת הסתיו.