היה די מזעזע.
עם כל ההכנות שעשינו, תיאום הציפיות ומנגנוני ההתמודדות, כלום לא ממש עבד.
כמעט מהרגע הראשון, בכל רגע נתון מישהי כעסה, או נעלבה, או גם וגם. מבחינתי זה הגיע לשיא כשהאמצעית זעמה עלי זעם נורא שאני אף פעם לא רואה אותה ולא מתחשבת בה, שאני מעדיפה את האחיות שלה ושבטח אני זוכרת לה דברים מהילדות ונוטר לה עליהם ושאין מה לעשות, היא התייאשה מלנסות לתקן והיא חושבת שאין סיכוי לכלום.
חזרתי מהטיול מרוטה ומותשת ועם החלטה ש Never again.
היו גם רגעים יפים, אולי אפילו הרוב היו רגעים יפים, אבל המינוסים גברו על הפלוסים בעיני.
ביום הראשון יצאנו לנתב"ג בחמש וחצי בבוקר. הקטנה ואני אספנו את הגדולה ונסענו לגמל שלקח אותנו לשדה ושמר את המכונית שלי אצלו.
יצאנו מנתב"ג בעשר וחצי בבוקר והגענו לטביליסי אחרי הצהריים המוקדמים (יש הפרש שעות של שעתיים), מצאנו את המלון, התמקמנו, ויצאנו לארוחת ערב במסעדה שיש בה שירים וריקודים מסורתיים.
זו היתה המסעדה הכי יקרה שאכלנו בה בפער, וגם גיליתי שהגיאורגים שמים כוסברה כמעט בכל דבר. איכס. זה הרס לי את החינקלי, אבל לא נורא.
היה נחמד בסך הכל, בעיקר המוזיקה והריקודים.
למחרת פגשנו בבוקר מדריכה מקומית, גיאורגית שעלתה לארץ וחזרה לגיאורגיה, ולכן דוברת עברית וגיאורגית, מכירה ישראלים ויודעת המון על גיאורגיה.
יצאנו איתה לסיור טעימות בשווקים, וזה היה החלק הכי טוב בטיול.
הגענו למקומות שלא היינו מגיעות אליהם אחרת, טעמנו מאכלים, עם הסברים מעמיקים, במסעדות מקומיות לא תיירותיות, שתינו קפה וצ'ה צ'ה שזה אלכוהול בייצור ביתי עם מעל 50 אחוז אלכוהול.
אחרי הסיור חזרנו למלון, הגדולה והאמצעית הלכו לאיזה מרכז קניות להתקף ראשון של קניות, הקטנה ואני נחנו קצת במלון ואז הצטרפנו אליהן, אני הרגשתי לא טוב, כנראה איזה וירוס של בטן. לא מצאתי את עצמי באירוע הקניות ורק רציתי שיסתיים... וכשחזרנו הלכנו לאכול במסעדה נחמדה.
למחרת, למרות שעדיין הרגשתי מאד לא טוב, נסענו עם אותה מדריכה ועם מיניבוס מלא ישראלים לסיור בדרך הצבאית, מחוץ לטביליסי. להבדיל מיום קודם שבו הסיור הנה מותאם לנו, הפעם היינו צריכות להתחשב בכל המיניבוס, ולבנות שלי זה נמאס. זה היה השלב שבו האמצעית התפוצצה עלי וחירבה לי את הרצון לחיות, אז כשהגענו למקום שניתן להזמין בו מוניות, חזרנו לטביליסי ולמלון.
במלון, הגדולה והקטנה השאירו אותי ואת האמצעית לבד שנוכל לדבר.
זה אמנם לקח עשרים דקות של צעקות ובכי, אבל הצלחנו להגיע לאיזה עמק שווה, כדי לאפשר לטיול להסתיים בשלום.
משם הלכנו למסעדה שכנראה היתה בסדר, אבל אני עדיין הרגשתי לא טוב, והריב לא תרם להרגשה שלי כלום, וביליתי חלק מהזמן במסעדה בשירותים שלה, מנסה לשרוד.
למחרת בבוקר קמתי בהרגשה טובה בהרבה והחלטנו לטייל קצת בעיר.
אנחנו מאד מוגבלות ביכולת ההליכה, בגלל הקטנה, היא סובלת מפלטפוס ברמה הקשה ביותר ועברה חמישה ניתוחים באחת מכפות הרגליים, קשה לה ללכת מעבר לכמה דקות, אבל היא אמרה שנלך תוך שאנחנו קשובות לתחושות שלה וכך הצלחנו ללכת מעט בעיר, לעלות לתצפית ברכבל ולחזור למלון להתארגן לעוד מסע קניות.
הפעם הצטרפתי אליהן, כי הרגשתי טוב הרבה יותר ורציתי לקנות מתנה לבת הדוד, הבת של אח של הגרוש, ששמרה על הכלבים בימים שלא הייתי.
הבנות עזרו לי לבחור לה מתנה וקנו בעצמן המון דברים.
חזרנו למלון שבו שילמנו על האפשרות להשאר עד מאוחר באחד החדרים, ארזנו את המזוודות והתפתח לחץ, בעיקר של הגדולה, שלא הצליחה להכניס את כל מה שקנתה למזוודה.
אני לקחתי חלק מהדברים למזוודה שלי ולבסוף נסענו לשדה התעופה.
שם, למרות שאכן עברה את המשקל, לא חייבו אותה על תוספת משקל והיא נרגעה.
לא הצלחנו לעשות צ'ק אין און ליין, ולכן הגענו לשדה מוקדם מספיק, אבל דוכן הצ' ק אין נפתח בשעה ורבע איחור וכולנו היינו כבר עצבניות ומתוחות.
הטיסה עצמה עברה מצוין, הריבים והכעסים נרגעו והיה לי קצת זמן איכות עם הקטנה בזמן שאחיותיה ראו איזו סדרה בטאבלט של האמצעית.
בנתב"ג בעלה של האמצעית בא לאסוף אותה, והגמל בא לאסוף אותנו.
בבית שלו החלפנו מכוניות והתחלנו לנסוע הביתה, הורדנו את הגדולה בביתה והמשכנו לישוב שלנו.
הגענו הביתה בחצות, עייפות ומותשות.
לקחתי יום חופש להתאוששות וטוב שכך. הייתי צריכה זמן לשקם את הבית, שהבת דודה המתוקה שמרה עליו כמיטב יכולתה. אבל בכל זאת, שני כלבים לא באמת מאפשרים לשמור על בית במצב סביר בלי ניקוי יומיומי.
זה היה ממש החלום ושברו, ואין לי כוונה לחזור על זה בחיים.
בנוסף, אני צריכה להבין איך אני משקמת את יחסי עם האמצעית, שמתנהגת כאילו הכל כרגיל עכשיו, אבל אני מרגישה ששום דבר לא בסדר.
ממתק גיאורגי עם אגוזים
חינקלי עם כוסברה. איכס.
חצ'פורי הכי טעים בעולם ומאפים מהסרטים.
בעצירה בדרך הצבאית, יש כלבים עזובים בכל מקום, אמורים להיות בפיקוח ממשלתי.
לא הצלחתי להפוך את התמונה.
אבל אם כבר מדברים על פיקוח ממשלתי, כמה אפשר לסמוך על ממשלה שלמרות שהנהיגה היא בצד ימין, כמו אצלנו, מאפשרת יבוא רכבים שההגה בצד השני...
זה די מטריף את השכל לראות את זה.
