שיפוץ

 האחרון מהשלישיה שנשאר- השיפוץ.

השיפוץ היה אמור להתחיל בערך לפני חודשיים, אבל אז אני עמדתי להתנתח והמפקחת , נקה 7, בדיוק אובחנה עם סרטן שד ושתינו קצת עצרנו את ההתקדמות.
היתה לי תחושה שהיא לא לגמרי מבינה במה כרוך הניתוח שלה ושעד שלא תעבור אותו גם לא תדע עד הסוף איזה טיפולים תצטרך לעשות אחריו, אבל היא התעקשה שהיא תוכל לתפקד ושהיא צריכה את העבודה הזו כי היא עצמאית ובעלה פוטר מעבודתו. ואתם יודעים מה? לא הכל ביזנס, חלק מהחיים הוא גם תחושות, רגשות ומחשבות. אז החלטתי להמשיך איתה.
בסופו של דבר בלי מפקחת כלל או להתחיל את התהליך מחדש עם מפקח/ת אחר/ת לא בהכרח היה טוב או יעיל יותר. מה גם שקרן ההשתלמות שלי שמיועדת לשלם על מחצית השיפוץ הספיקה לצבור עוד מעט כסף בחודשיים האלה של העיכוב, אז אולי באמת כל עכבה לטובה?

נתתי לה את הזמן שלה להחלמה ולא שלחתי הודעות "נו, מה קורה?" החלטתי שמאחר והשיפוץ כבר נדחה, אז הוא יתחיל כשיתחיל.
היא אמרה שנושא הביטוח מקשה על הסיכום עם הקבלן והתחלת העבודה, אבל אני התעקשתי על ביטוח ולא הייתי מוכנה להתפשר במילימטר.
למען האמת, בתמימותי האדירה בכלל לא העליתי בדעתי שמישהו יעבוד או יעסיק אחרים בענף מסוכן כמו בניה ללא ביטוח. וטוב שהישוב שבו אני גרה מתעקש על בירור המצב הביטוחי של הקבלן וקבלת העתק של הביטוח או אישור של חברת הביטוח  וכך כשדיברתי עם נקה 7 לראשונה על נושא הביטוח, היא אמרה לי שקבלנים במגזר בדרך כלל אינם מבוטחים (ואם מעמיקים טיפה יותר, הם גם לא קבלנים רשומים ומורשים) אמרתי לה שבלי ביטוח זה לא יקרה ואם צריך נחפש קבלן אחר.
אז היא חיפשה פתרונות מפתרונות שונים, אחד מהם היה שאני אבטח את הקבלנים שיעבדו אצלי והתשלום על הביטוח יתחלק ביני, לבינה לבין הקבלן.
הסכמתי אפילו לזה, אבל בסופו של דבר היא מצאה קבלן שיעבוד כאילו תחת הקבלן "שלה" הוא קבלן מורשה שמנוסה מאד בבנית ממדים ויש לו ביטוח שיכסה את כל השיפוץ בבית כולל החלק השני של שיפוץ המטבח.
אחר כך היו ענינים כאלה ואחרים ויכוחים על גודל החלקה שלי, והאם הבניה חורגת או לא חורגת מהתחום המותר, ושינויים של הרגע האחרון בממ"ד כי הסתבר שאי אפשר להשעין ממד שהוא חדר כבד במיוחד, ישירות על קיר בניה קלה וחייבים מסדרון קטן שיחבר בינו לבין הבית. זה כמובן עוד תוספת כסף. וכשקדחו את היסודות ושאלתי אותה אם היסודות לא קרובים מידי זה לזה, ושמתאר החדר נראה לי פתאום קטן מאד, היא אמרה שלא, אבל שדיברה עם הקבלן ויגדילו בעוד כמה סנטימטרים...

האמת? אני לא יודעת אם היא מחרטטת אותי, אולי היא למדה את ההתנהלות של בעלי המקצוע שמספרים סיפורים לאנשים שלא מבינים כלום בבניה. באמת שלא ברור לי איך מרוויחים עוד סנטימטרים כשהיסודות כבר חפורים ויצוקים.
התוכנית של הממ"ד שהיא שרטטה, נראית לי מקצועית ומתוכננת מאד. נתתי לגמל לראות אותה כדי שיעיר לגבי תוכניות החשמל בממ"ד והוא היה מרוצה מאד.

בכלל הגמל דואג כאילו הוא בונה בעצמו.
מצד אחד הוא רוצה להראות לי שהוא סומך עלי ושהוא קול לגמרי עם הבניה, ומצד שני עולות לו שאלות שמלמדות אותי שהוא מאד מודאג שמשהו לא יהיה נכון ושאני אדפק מהתהליך. חמוד שהוא. הוא לא שואל על התקדמות כל היום, אבל מעמיק ומתעניין בכל צילום, סרטון או מידע שאני חולקת איתו.

הבניה התחילה ביום חמישי.
הגיעו כלי עבודה כבדים וקדחו את היסודות ויצקו אותם, מזל שהייתי בעבודה ולא ברעש הנוראי של הקידוחים.
למחרת בשישי הגיע בובקט ומחפרון קטן וחפרו לעומק ריבוע יפה ומדויק באיזור שבו צריך לצקת את הרצפה והבסיס לממ"ד.
בראשון היה ויכוח בין נקה 7 לקבלן ולדבריה היה צריך לשנות את גודל הברזלים שמניחים לפני יציקת רצפת הבטון וזה עיכב הכל. והיום, יום שני, יורד גשם ולא עובדים בגשם.
גם מחר יהיה גשם והכל יחכה עוד יום.

אני מודה שאני מתבאסת. רציתי שזה יתקדם, אם לא היה גשם, זה היה עניין של שבוע פחות או יותר עד לסיום השלד שזה עיקר הטרטור והרעש לשכנים שלי ולי.
כשאמרתי אתמול לגמל שאני מתבאסת שלא הספיקו לצקת את הרצפה, הוא ישר אמר שאין לי מה להתבאס ושכל עכבה לטובה וכל השיט הזה.
היי, מותר לי להביע גם רגשות שליליים מידי פעם, אמרתי לו. זה לא ששברו את הכלים ומעכשיו אני בוכה ומסכנה, אני מתבאסת שזה לא מתקדם כמו שהיה אמור וזה בסדר, עדיף להגיד את זה מאשר לשמור בבטן.
ואז הוא רגז שאני לא מבינה אותו שהוא אומר את זה ממקום טוב ומתוך רצון בטובתי.
אמרתי שלו שאני מבינה שהוא רוצה שאני אהיה שמחה, אבל יש רגעים בחיים שאני לא רק שמחה וזה בסדר.
והוא אמר שוב שאני לא מבינה אותו, אז ויתרתי על המשך ההליכה במעגלים הזו.

אז עכשיו אני מחכה שהגשם יחלוף והעבודה תחזור להתקיים.
שיפוץ המטבח יתחיל רק אחרי סיום בניית השלד, כי הקבלן של נקה 7 שיעשה את המטבח יעשה גם את הסיום של הממ"ד, הרצפה, החלונות, הדלתות, חשמל ואת החיבור לבית.

או בנימה אופטימית, רק התחלנו והחלק המאתגר באמת עוד לפני. יייפפפיייי יש למה לחכות!

אבל היי, לפחות התחלנו.

בטיול עם הכלבים, התחלתי לחזור לעליות קטנות ולמאמצים גדולים יותר, איזה כיף.

two down one to go

 החתונה - מאחורי.

הניתוח (והסיבוכים) - מאחורי.

נשאר השיפוץ.
נדמה לי שכתבתי שהמפקחת/המעצבת אובחנה עם סרטן שד בערך באותו זמן שנקבע לי לניתוח. הדבר הראשון שחשבתי ואמרתי לה זה שאני מבינה שיהיה קשה או בלתי אפשרי להתנהל בתוך טיפול בסרטן ולעבוד בפיקוח על בניה. אבל היא ביקשה להמשיך כמעט כרגיל, כי היא עצמאית ובעלה מובטל כרגע.
אמרתי לעצמי, אבל לא לה, שהיא לא מבינה מה זה אומר ניתוח ואחריו אולי טיפולים בכימותרפיה או הקרנות או טיפול ביולוגי. והסכמתי להמשיך איתה גם בגלל שביקשה, גם בגלל שאני עצמי עמדתי לפני ניתוח ולא רציתי פועלים בתוך הבית שלי בזמן שאני מחלימה, ואפילו עוד לא ידעתי כמה אסתבך בניתוח הזה וכמה ארוכה תהיה ההחלמה... וגם, שילמתי כבר לחברה שבודקת את עבודת הבטון בממ"ד ושילמתי לקבלן ששלח את תוכנית הממ"ד לפיקוד העורף.
נכון ששני התשלומים האלה יוכלו לשמש גם אם יהיה קבלן אחר או מפקחת אחרת, אבל כאמור לא רציתי להתחיל מייד את השיפוץ, אז מה אכפת לי לחכות עוד קצת.

אחרי החג נהיה כבר חודש אחרי הניתוח שלה, שזה פחות או יותר הזמן שאמרה לי שבו היא מתכוונת לחזור לעבודה.
אבל לא הכל חלק, עוד לא נפתר נושא הביטוח של הקבלן.
היא אוהבת לעבוד עם קבלן מהמגזר שלא מאמין בביטוח. הוא טוען שהוא מבוטח בביטוח לאומי. ואני אומרת שלא יקום ולא יהיה, ביטוח לאומי הוא לא ביטוח תאונות ולא ביטוח צד שלישי ובטח לא מכסה נזקים למבנה ולתשתיות, לא יעבוד אצלי קבלן לא מבוטח כי אם חלילה יקרה משהו לו, לפועלים שלו, לעובר אורח, למבנה הקיים, לתשתיות וכו' , הוא יכול לתבוע אותי ולחרב לי את החיים או סתם לא לשלם על נזקים שעשה.
אז כמה שאני לא לוחצת בתחומים אחרים, פה נעמדתי על הרגליים האחוריות. מצידי שתיקח קבלן אחר, אבל קבלן לא מבוטח לא יעבוד אצלי. מסתבר שזו הנורמה אצל הרבה קבלנים ערבים.
גם אמרתי שאני מסכימה שאני אעשה את הביטוח לקבלן ועובדיו לתקופת העבודה, אבל בתנאי שעלות הביטוח תתחלק בין כולנו. לטענתה, זה מה שתוקע את השיפוץ והיא מחפשת פתרון. 

בנתיים, כשיש אזעקות, אני הולכת למקלט בכל פעם. המקלט לא רחוק מהבית שלי, בסך הכל משהו כמו עשרים מטר בקו אוירי, אבל בקו לא אוירי זה טיפה יותר, אני בדרך כלל מגיעה עם סיום האזעקה למקלט.
ובכל פעם אני חושבת שהיה יכול להיות הרבה יותר פשוט ללכת לממ"ד, ובלילות מתוחים גם לישון בממ"ד, נגיד כשאירן מאיימת להתקיף אותנו, מה שצפוי לקרות בקרוב, שוב. 
אם היינו מתחילות את העבודה כפי שתוכנן, כבר היה לי ממ"ד בנוי.
אבל אין מה לעשות זה המצב, ובסופו של דבר אני שמחה שהשיפוץ נדחה עד אחרי שהחלמתי והחתונה עברה, כי רמות הסטרס שהיו לפני שני אלה היו בשמיים ועכשיו אני רגועה יותר, עד כמה שאפשר להיות רגועה במצב המחורבן הנוכחי.

אתמול, בערב שמחת תורה, החלטנו, הגמל ואני לנסוע בבוקר לכנרת.
כן, צחקנו על עצמנו שאנחנו לא עושים את הדבר הכי חכם, אבל ממש התחשק לנו רגע לצאת מהשחיקה שנקראת שגרה, והכנרת תמיד עושה את זה בשבילנו.
סיימתי לעבוד ממש מוקדם בבוקר, בכל זאת ערב חג, והוא בא אלי.
העמסנו את הכלבים על האוטו ונסענו לכנרת.

אז ככה, החופים סגורים וחלקם גם מוכרזים כשטח צבאי סגור. החוף הקבוע שלנו הוכרז ככה, הוא נמצא בצד המזרחי של הכנרת, אז המשכנו להקיף את הכנרת עד שהגענו לצד המערבי, חנינו בתחנת אוטובוס, בתקווה שלא אקבל דו"ח וירדנו לחוף.
כמובן שמייד חישבנו לאן נלך ומה נעשה אם יהיו טילים, ישבנו בצל, נהנינו מהאויר ומקול המים. הכלבים היו מאושרים ברמות אחרות מנחם חקר את החוף, חפר בורות ומצא שאריות מנגל ותיק. זאתי חיפשה דברים רקובים שהיא יכולה לאכול ואף מצאה. אין לי מושג מה בדיוק הם היו ואני לא מתכוונת לחקור במופלא ממני.
לקראת הצהריים המאוחרים חזרנו הביתה אחרי שעצרנו לקפה ומאפה בצמח.

אחר הצהריים היו אזעקות בדיוק איפה שהיינו מוקדם יותר. 
ומאוחר יותר היו אזעקות בערך בכל הארץ.
חשבתי שזה מזל גדול שלא היו אזעקות כשהיינו שם, כי מנחם מפחד מאד מהאזעקות ומהבומים. לשמחתי הוא לא בורח בפניקה אלא נצמד לרגליים שלי, כך שכל הליכה למקלט כרוכה בלהיזהר לא למעוד עליו או לבעוט בו. 
זאתי, בהיותה נעל בית, לא מפריע לה כלום. חוץ מזה שאני הולכת ממנה, נגיד. או אז היא פורצת ביללות קורעות לב.
זה כמובן קרה כשהלכתי להביא קפה ומאפה והשארתי את הגמל באוטו עם שני הכלבים.
כשהיא ראתה שאני לא חוזרת תוך רגע, היא התחילה ליילל, אבל הגמל הניח לה אצבע על האף והיא נרגעה מייד, ככה סיפר לי.

מחר הוא יבוא בערב ונלך למסעדה נחשבת יחד.(מיתרונות התקופה - אין בעיה להזמין מקום במסעדות יום וחצי קודם).
כן, אנחנו מבלים הרבה הרבה יותר זמן יחד ומדברים כל יום לפחות פעם אחת בטלפון.
יש גם נקודות אור בתקופה החשוכה הנוכחית.

נ. ב. נושא הקריאה ממש מתקדם. סיימתי לקרוא שני ספרים כבר ואפילו מצאתי את עצמי רוצה לחזור לקרוא כבר לפני שסיימתי את הספר השני. 

כאילו הנאת הקריאה מתחילה לחזור אלי.  צרפתי למועדון הקריאה חברה שלי שעובדת איתי ורוצה לחזור לקרוא גם היא. ואנחנו שולחות זו לזו צילומים של הספר שאנחנו קוראות ומעודדות זו את זו לקרוא. זה כיף! 

חזרה לעבודה

 אני יכולה להתחיל לסכם את הניתוח כאירוע קשוח למדי, הרבה יותר ממה שחשבתי לפני. לא שהזיהום והטיפול האנטיביוטי עזרו להחלמה, רק עכשיו אני מתחילה לחזור לעצמי בחלק מהתפקודים והתחושות.

שבועיים אחרי סיום האנטיביוטיקה, מערכת העיכול שלי כמעט כמעט חזרה לעצמה. אם בהתחלה היו שלשולים אחר כך היה ממש קשה וכואב. הלשון שלי היתה בהתחלה לבנה לגמרי, אחר כך התחילה להוריד לאט לאט, אבל במקומות שבהם השכבה הלבנה היתה עבה, הלשון היתה כמו פצועה, עם כתמים אדומים של רירית לא תקינה. עם חלוף הימים זה הלך והחלים, ואני מניחה שכל מערכת העיכול שלי היתה במצב דומה, כי כל הזמן כאבה לי הבטן.

הבטן עצמה נפוחה וגדולה יותר מכפי שהיתה לפני הניתוח, למרות שירדתי שישה קילו ולא עליתי אותם חזרה.
כמו כן נשארו עוד תפרים שאמורים להתמוסס לבדם, אך עדיין לא טרחו לעשות את זה.
שני הדברים האלה הציקו לי ולא היה לי את מי לשאול, עד שמצאתי קבוצת תמיכה ושיתוף אמריקאית למנותחות כריתת רחם כמוני והתחלתי לשאול שם הכל.
איזו הקלה, לשמוע שאני לא לבד, שיש עוד נשים בעולם שחוות את מה שאני חווה ומנרמלות את ההרגשה.
אי אפשר ללכת לרופא על כל שאלה כזו ודווקא חוויות השיתוף חשובות בעיני יותר מכל מה שרופא אומר.

אני גם לומדת מה ממליצים רופאים בארצות הברית מבחינת החלמה וכמה חופש מומלץ לקחת.
לי היתה כוונה לחזור אחרי שלושה שבועות שבסוף התמשכו לחודש בגלל הזיהום, אבל יש נשים שלא הצליחו לחזור לעבודה גם אחרי שלושה חודשים. ויש כאלה שחזרו מוקדם יותר ומדווחות על התחושות שלהן, שזה זהב טהור, כי מי תלך לרופא ותגיד לו שכשהיא יושבת בכסא המשרדי, לא נוח לה בצד שמאל אחרי חצי שעה. או שמאז הניתוח יש לה אי נוחות קבועה בשלפוחית השתן או ששנה אחרי הניתוח עשתה קולונוסקופיה ואמרו לה שהמעי שלה מפותל ושזו תופעת לוואי מוכרת וידועה של כריתת רחם....

אז חזרתי לעבודה ואני שמחה על כך מאד.
אמנם אני חוזרת מותשת לחלוטין וכל הגוף כואב לי ברמות, אבל היתרון של לא להיות עסוקה בעצמי כל היום, עולה על כל חסרון.
בימים של עייפות קשה, אני מקצרת את הטיול עם הכלבים ופשוט נחה בבית על הכורסא או במיטה.
יש לי מנקה שמנקה פה פעם בשבוע. בעקרון שבוע הבא זו פעם אחרונה שאצטרך אותה. היא ממש רוצה להמשיך, אבל אני לא בטוחה לגבי זה. יכול להיות שאעשה ניסיון שהניקיון יהיה פעם בשבועיים, וככה שבוע אני אנקה ושבוע היא.
עד היום לא הצלחתי לסבול שמישהי נכנסת לי הביתה, אבל אולי אצליח להבליג.
כשהיא ניקתה אתמול, חזרתי הביתה וגיליתי שאכלה שתי בננות. לא היה אכפת לי מהבננות, אבל התחושה שהיא מרגישה בבית ואוכלת  פירות....טיפה פחות. אה כן, היא גם העירה לי שחלב הסויה שיש במקרר כנראה מקולקל. 
אני עוד צריכה לחשוב על זה.

בשבוע שעבר הייתי בביקורת בבית חולים.
הרופא המנתח המהולל לא היה , אלא הסגן שלו. הוא גם זה שקיבל אותי בפעם הראשונה.
הוא בדק את תשובת הבדיקה הפתולוגית ואמר לי שהיא תקינה, כל הנגעים שמצאו היו טרום סרטניים ולכן אני משוחררת מהמשך מעקב של המרפאה האונקוגניקולוגית והמעקב השגרתי ימשיך להיות אצל רופא/ת הנשים המטפל/ת.
האמת שידעתי את זה כי בדקתי בעצמי ברגע שחזרתי לעבודה והיתה לי גישה לתיק הרפואי. אבל רציתי לשמוע את זה באופן רשמי.

אחרי שהוא סיים לדבר, אמרתי לו שאני רוצה להגיד משהו. אמרתי לו שעד כמה שהחוויה הניתוחית והאשפוז שאחריה היו לא קלות, החלק הקשה ביותר היתה התחושה שלא מקשיבים לי ולא שומעים אותי. הסברתי לו עם דוגמאות ומראי מקום, והוא, לשמחתי שתק והקשיב ואמר תודה שהערתי והארתי.
לא יודעת כמה זה ישנה משהו, אבל לפחות הורדתי מהלב.

לאחיות במחלקה ולצוות מיון הנשים הבאתי שוקולדים משוכללים עם מכתב תודה על הטיפול.
במיון זו היתה הצלחה גדולה, כי ליד הדלפק עמדו האחות האחראית והרופא מנהל המיון וכך יכולתי לשבח באוזניהם את הצוות המקצועי הקשוב והנעים שלהם. שניהם התמוגגו ואני שמחתי, כי כשמגיע, מגיע.
במחלקה לא ראיתי אחיות ליד הדלפק, אז מסרתי למזכירה שתעביר לשאר.

הגמל מתחיל להתאושש גם הוא מהמצוקה שהיה שרוי בה כל החודש הזה.
הוא אומר שהוא בקושי זוכר משהו מהחודש הזה, שהנסיעות לבית חולים זכורות לו כאילו קרו בחלום. 
הוא היה הראשון ששלחתי לו הודעה כשיצאתי מהביקורת והוא התרגש יותר ממני, למרות שאמרתי לו מה היתה התוצאה של הפתולוגיה כשקיבלתי אותה... הוא עדיין רצה אישור של רופא.
ביום כיפור הוא צם, בגללי או בשבילי. והוא רוצה לדעת כל יום שאני בסדר.
הוא אפילו אמר שהוא רוצה שנחגוג את ההחלמה שלי באיזו מסעדה או שאזמין אותו לארוחת שישי עם הבנות וכולם, וזה באמת לא משהו שגרתי אצלו.

האמצעית ואני החלטנו לקרוא יותר. אני מרגישה שאיבדתי את היכולת להתרכז ולקרוא לחלוטין וקבוצת קריאה כזו עוזרת מאד להתמיד ולחדש את העניין. הלוואי שאחזור ליהנות מספרים כמו פעם!

האמצעית ואני מעודדות זו את זו לקרוא כל ערב. מי שקוראת שולחת לשניה צילום של הספר וזה נותן דחיפה לקריאה. אני קוראת כל ערב כחצי שעה ומקווה להתמיד.