הגדולה רצתה להתייעץ עם המהנדס (שהוא מהנדס מחשבים) בנוגע לאיזה פרויקט שהיא מתכננת ואני שמחתי ללוות אותה.
כשהגענו גילינו שהמהנדס שבר את היד, אחרי שנפל מאופניו במהלך אימון רכיבה באיזור הררי.
מייד הזמנתי אותו ואת הדביקה לארוחת בוקר בשבת הבאה, כלומר היום.
הוא זה שמבשל בבית שלהם וארוחות בוקר של שבת אצלם זו חגיגה אמיתית. הכל טעים והכל בכמויות, אז חשבתי שיהיה נחמד אם יבואו אלינו ונאכיל אותם עכשיו כשהוא מוגבל. כל תירוץ לבילוי הוא תירוץ טוב.
באותו ערב או למחרת, עדכנתי את הגמל שאנחנו מארחים לארוחת בראנצ' בשבת הבאה. והגמל, שהוא לעיתים מאד חתול בהתנהגותו, כלומר לא תמיד מתאים לו אנשים נוספים, והוא מעדיף לקבוע את התנאים למפגש ובעיקר אוהב שיש לו יכולת להמלט בכל רגע נתון, דווקא לא הביע התנגדות.
בהמשך השבוע אפילו יזם שיחת טלפון ואמר שחשב לקנות זיתים מיוחדים ואולי כמה גבינות משוכללות...
אחר כך, כשהשבוע הפך לנוראי עם מותה של התינוקת, הוא שאל אם אני בטוחה שאני רוצה לקיים את ארוחת הבוקר.
אמרתי שכן, דווקא, כי אני רוצה משהו חיובי ושמח לצפות לו. וכי כמה שאני מרגישה נורא, אני יודעת שאני לא יכולה לשקוע בעצב ובכאב. ולעשות משהו כל כך אחר ומהנה זה רעיון לא רע.
מפה לשם הוא ביקש מאמא שלו שתכין לביבות כרובית, קנה כמה גבינות מיוחדות והביא נקניק משובח.
אני שהתחלתי לתכנן ארוחה, הופתעתי מהיוזמה וההתגייסות שלו לאירוע. לא ציפיתי שהוא יזום וישתמש במילים יאכלו אצלנו, או הבראנצ' שלנו...
ביום חמישי או שישי, הגדולה אמרה שאולי היא תגיע לאיזור עם כל משפחתה, כי בן הדוד שלה בא לבקר את סבתם, חמותי, ושאלה אם מתאים שיבואו, ושהיא לא יודעת בדיוק מתי זה יצא.
ובמקביל הדביקה שאלה אם הבת שלה והבן של המהנדס יוכלו לבוא גם.
אמרתי לשתיהן בטח, כמה שיותר - יותר טוב.
ולגמל אמרתי בזהירות שזה המצב. שמעתי אותו מתכווץ קלות בצד השני של הקו, אבל מקבל עליו את הדין.
ידעתי שהוא דמיין ארוחת בראנצ' עם זוג חברים שהוא מכיר היטב ומרגיש איתם נוח והנה הארוחה תפחה לכדי אירוע משפחתי מאסיבי.
הוא באמת הגיע בשישי עמוס בשקיות שפרקנו ישר למקרר, אמרתי לו שלא באמת ברור מי יגיע מחר, אם הגדולה תגיע, מתי תגיע, לכמה זמן... אבל שיהיה בסדר.
קצת דיברנו על התפריט המתוכנן והסכמנו שהוא מספיק לכל הפחות.
בבוקר כשהתעוררנו קבענו שעה לקימה ויציאה מהמיטה כדי לא להתפס לא מוכנים, וכשהגיעה השעה קמנו, התארגנו והתחלנו את ההכנות.
הגמל שטף כלים, חתך סלט ירקות וקילף פומלה שקטפתי מהעץ שלי (נכון שפירות ההדר מבשילים ממש מוקדם השנה?).
הכין שלושה סלטים מחציל קלוי - עם טחינה, עם מיונז ועם שום ועגבניות.
אני הכנתי שקשוקה ענקית, פשטידת גבינות, סלט אבוקדו ופירקתי את פלחי הפומלה לתוך כלי הגשה.
עבדנו יחד בתיאום ובהרמוניה (הגמל: מה תיאום? אני פשוט עושה מה שאת אומרת...)
תוך כדי הבישולים וההכנות הדביקה שלחה הודעה שהבת שלה והבן שלו לא יבואו בסוף, והגדולה שלחה הודעה שהם נוסעים עם הבן דוד לאיזו אטרקציה ויבואו מאוחר יותר. קצת התבאסתי, וצמצמתי בראש את עריכת השולחן לשולחן לארבעה, לא נורא, אז יהיה הרבה אוכל.
רגע לפני שהכל היה מוכן הבת שלי שלחה הודעה שהם מגיעים עוד שתי דקות. מסתבר שהגיעו מוקדם מכפי שחשבתי וסיימו את הבילוי עם בן הדוד.
הם הגיעו, נכנסו בצהלה כשגילו שהגמל נמצא ומייד אחריהם הגיעו המהנדס והדביקה.
תזמון מושלם!
ואז הגיעה הבת הקטנה שרק התעוררה, אבל לא היתה מוכנה לוותר על בילוי עם האחייניות שלה.
הבת הגדולה שלי אמרה שהם לא רעבים ולא נראה לה שיאכלו, אבל הבנות שלה חשבו אחרת ויוספה קבעה עובדה כשהתיישבה ראשונה לשולחן.
ערכתי את השולחן ככה שיהיה מקום לכולם, חיממתי מגוון לחמים מיוחדים, לחמניות טריות וג'בטות, חיממתי את לביבות הכרובית, הנחתי על השולחן הערוך את הסלטים, השקשוקה והפשטידה, את הגבינות והנקניק, ואת מיץ התפוזים שהדביקה הביאה וסחטה במקום.
כולם התיישבו, אפילו אלה שטענו שהם לא רעבים, ואכלנו.
היה טעים מאד, ונעים מאד.
זה היה פשוט להיות עם משפחה בנינוחות ובלי מאמץ. כי המהנדס והדביקה הם לגמרי משפחה.
לקינוח שתינו קפה, הקטנות אכלו פומלה וכוכי חילקה לכולם עוגה שקניתי.
כולם התפזרו בערך באותו הזמן, בתזמון מושלם, ואנחנו נשכבנו על המיטה לנוח טיפה.
רצינו לנמנם, אבל היינו קצת בהיי מהאירוע שהיה כל כך נעים ומוצלח, אז התחבקנו ודיברנו עד שהגמל היה צריך ללכת.
חשבתי שיש לי מזל שאני יכולה ליהנות מהמשפחה והחברים שלי. שזאת המשפחה שלי ואלה החברים שלי.
וגם התרגשתי מההתגייסות של הגמל לאירוח הראשון שמהתחלה הוא של שנינו.
גם עכשיו אני עדיין מוצפת הכרת תודה על היום הזה וכל מה שחבק בתוכו.
